עמיר בניון תמיד אותו דבר
עמיר בניון שר מצב מלנכולי על סף דכאוני. לא ברור מהו קסמו של הדיכאון ("דיכאון שיש בו קסם") אם הנשמה פצועה. גם צלילי הכינורות אינה משרים משהו אחר פרט לעצב. הבית השני מתאר שקיעה שאין בה שום קסם, רק סבל.
עמיר בניון שר מצב מלנכולי על סף דכאוני. לא ברור מהו קסמו של הדיכאון ("דיכאון שיש בו קסם") אם הנשמה פצועה. גם צלילי הכינורות אינה משרים משהו אחר פרט לעצב. הבית השני מתאר שקיעה שאין בה שום קסם, רק סבל.
מודעות – היא היכולת לדעת, לראות, להכיר ולהבין את עצמך. דורין אור מנסה לשיר את מודעותה למה שמתחולל בתוכה, לצדדים השונים שקיימים בה. על האנוכיות, על פיצול, הפחד, הקולות הסותרים. האם התבוננות בעצמה בעצמה מן הצד אכן מאפשרת לה לזהות
למה לו לדאוג. סיעור מוחות של יצרני מיינסטרים, ויש לך שיר אהבה ענוג. זהו עידן רייכל 2023. העם יצא לרחובות. הוא יצא איתה לים להגיד לה שלא תדאג. שהכל בסדר. המוסיקה היא דרך שסלולה ללא סטיות מבחינת רגישות מלודית.יש בו
כל הבלגאן לא קל לה בראש. גם למאזין (כותב שורות אלו) לא קל לעקוב אחרי מה-עובר-לה בראש המטורלל, "ההזיות השדים והדרמות" וכל מה שנשאר על פסקול של השיר הוא איטונציה מצויצת הזויה, שנשמעת פרודיה דבילית על מפגרת. הקשר למסיבת פיג'מות
חנן בן ארי מנסה להיות כמה שיותר קרוב לאמת של עצמו וגם לחשוף אותה. השיר מגיע מאמן ("אחראי על המנגינות") שעושה חשבון נפש, אבל מהצלילים הראשונים נשמע כהימנון הגבר המתוסכל, שחי בין נפילה לקימה עם אלף רגשות סותרים בין היאוש של האתמול
אז מה רוצה נתן גושן להגיד בסופו של שיר? שהאנדרולומוסיה הפיזית והמנטלית נמשכת? בשביל האמירה הזו לא צריכים שיר. צופים בחדשות, קוראים כותרות. מחכים למשיח, לישועה? כבר אמרו את הדברים לפניו. גושן מדלג על אמירה. "בלאגן" הוא מושג בנלי, אקראי,
עידן חביב מעצב קו של עצבות מתקתקה. כלומר: תן לחיספוס הנוגה, לעיבוד העוטף להיות חלק מן הסיפור. תעניק לגעגוע המהורהר מעטפת מלודית ענוגה-נוגעת לסיפור שלך. תצמיד סרטונים משפחתיים מן העבר. אני מקשיב למנגינת הטון המשווע, זו שמשדרת געגועים הביתה ל"השנים
האם מנסה לומר דברים לילד הרך. הדברים נאמרים מתוך תחושת חרדה ואי ודאות – איך היא תתמודד עם גדילתו, בהנחה שהחיים אינם גן של ורדים, איך תסביר לו, שלא תוכל לגונן עליו כל חייו, שבסוף גם היא תלך לבלי שוב.
למה נתן גושן מתכוון ב"תמיד אומר הכל", כשהוא לא חושף שומדבר. ממה בדיוק עייף? ממה נופל מהרגליים? ואיך מסתדרת העובדה שהוא "נותן הכל" עם "שישרף הכל". מצד שני הוא אינו מתייאש (ממה?) כי "עוד ננצח עוד יהיה שמח" בלשון רבים?
גם בשיר שנקרא "היום יהיה שמח" שר נתן גושן "עייף להחזיק את הראש מעל המים", אבל במוסיקה של השיר הזה יש מצב לפזז קמעה עם חיוך על הפנים. כמעט לאורך כל האלבום הקצר (8 שירים) עובר אותו טון עגמומי על
מה לא משרבטים כדי להגיד – אני חושק בך? מתפתלים מילולית: "אני ואני ואני" – "אני מרגיש אשם", "אני לא רוצה לחשוב שאת יודעת כמה רע לי" (כי מה? – הוא יתבאס, היא תתבאס?) ו"אני מתעקם בשביל נתיב שלא בחרתי"
אחרי ה"באסה סבבה" מגיע ה"ננה בננה". נטע ברזילי ממשיכה לדהור על שובל ההצלחה של האירוויזיון. אני מנסה לעלות על המסלול שלה, אבל נשאר מאחור. ברזילי רוצה להעביר מסר על נשים בעולם תעשייתי מאיים. יותר מהמסר נשאר פעלול הרגאטון עם המבטא
נתן גושן מתכונן לקיסריה ביוני, ומחבר עוד אינסטנט פופ על אהבה ממרחקים שמעוררת געגועים. הלב שהיא חרטה עליו, סופה שמרימה הכל ומסובבת אותו, ואיך אפשר בלי מאמי. הו מאמי. המתכון המלודי, ההפקה בעלת המרקם הפריך, הקול הכמו מיוסר – צפויים. גושן
למה בדיוק מתכוון גושן ב"לחלום"? בטח לא לחלימה – חוויה שמתרחשת בעת השינה, שלבנאדם אין יכולת לשלוט בה ולכוון את השתלשלות העניינים באופן רצוני, אלא למשאלת נפש בלתי מושגת. ואם כן, מהי? יש מי שאצלו חלום מסתכם בוילה או מכונית
זמרים חילוניים כדתיים שרים תפילה ופיוט מעולמה של המוסיקה החסידית המזוהה עם חב"ד. אלה מתקבלים בברכה גם אצל מי שהחומרים האלה זרים להם. נתן גושן שר טקסט מתפילת יום כיפור. הזדהות? טרנד? או שאתה מחובר לטקסטים האלה, או שאתה מאמץ
עוד מכתב מסוג הוידויים הנדושים של אוהב מתוסכל ועצבני, שרוצה לסיים הכל ולברוח הביתה. נתן גושן שר את השיר באקצנט בהיר, בטון אמוציונאלי מתכוון ובגוונים קוליים שאומרים, כי הוא לפחות חש תחושת תסכול גדולה. המנגינה מבשרת טובות לשיר. יש בה
במופע הבכורה שלו ב-2011 איחלתי לו, שכעבור חמש שנים הוא יגיע לקהל כמו זה של שלמה ארצי, שקונה כרטיסים בדבקות להופעות, ושלא מתבסס רק על סגידה של בנות, שהולכות שבי בעיניים עצומות אחרי האליל שלהן. שש שנים אחרי, בהופעה במועדון
איך זה להרגיש 65 כשאתה בן 30? לנתן גושן יש תשובה. הוא עדיין לא היה שם, אבל כותב שורות אלו יכול לספר לו: לא נורא. או: לא בטוח שגיל 30 נפלא, כשאתה מרגיש כמו 65. חוץ מזה 65 זה ה-55
מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון, קיבלנו על הפתיחה קול חנוק-עמום, שנכנע לסאונד חזק, תאורה מרהיבה (צל"ש גדול לתאורן), שפתחה נפלא את הבמה. היתה התרגשות באוויר: לידי צילמה גברת את המופע באייפד. בן זוגה צילם בנייד. המעריצות לא הפסיקו לצלם ולהצטלם.
נתן גושן יוצא מהנחה, שלכל בעיה ביחסים איתה, יש פתרון פסיכולוגי: אפשר לנסוע לצפון להירגע, להגיד מילים טובות שיתקנו את המצב ולחשוב שמעולם לא נבהלו, לא פחדו ליפול, גם אם קצת השתגעו, כי כל מה שעבר עליהם – שלהם הוא.
בשירים בהם זמר לוקח על עצמו לייצג לא רק את עצמו, הוא יישמע אמין יותר, אם יקרב את השיר לנחלתו האישית. הראל סקעת הוא זמר רגש מעולה. הוא לא יבחר שיר, שאינו נמצא על סולם הרגש שלו, ומוטב – גבוה
לא תמיד אני מצליח לרדת לסוף הדכדוך של נתן גושן, זה ש"נושם את השקט שאחרי הסערה" בשיר "מקום", שנמצא באיזשהו מאבק שמבקש מנוחת הנפש, לעיתים הטקסטים נשמעים מעט אמורפיים והמלנכוליה רצה לפני המילים. מצד שני: תוגתו לאורך האלבום החדש נשמעת
מדוע דודו איבגי הלך הביתה? לטעמי, על רקע המסלסלים למיניהם, טובים ככל שיהיו, הוא האקס פקטור הכי מיוחד שאפשר לקבל בתוכנית הזו. יש לו מצד אחד, דימוי של השכן הכי מסכן שממול, הבחור מהמכולת של פרוספר בשדרות. מצד אחר: שנון,
עוד פעם הגבר הפגוע, המתוסכל והקנאי, שרוצה להאמין שהיא חושבת רק עליו, למרות שהיא עם מישהו אחר. הטקסט כתוב כל כך שבלוני, שהמוסיקה מתקשה להצילו. שפתו של גושן רזה במיוחד, תחושה של שרבוט אינסטנט. מה אומרת שורה כמו: "ספרי לי
אשרי וטוב לו לנתן גושן שזכה לעברי לידר. גם להיפך. זה התחיל בהפקה המוסיקלית שלידר עשה להופעה שלו, וממשיך עכשיו בשיר ובדואט מן היפים ששמעתי לאחרונה. לידר עוסק בניגוד בין הכמיהה לחלומי-רגשי ובין מציאות של סביבה מתנכרת ("ואני הייתי כאן
מה הכאב שלו? מה הטון המלנכולי-דרמטי הזה שעובר לאורך הדיסק כמו הייתה זו מונודרמת חיים של איש אחד, שנעצר כמה סנטימטרים לפני תהום המלודרמה הטראגית. לא תמיד נסחפתי עם גושן הנואש ברגשותיו. מצד שני, מצאתי עצמי לעיתים מתמסר בקלות לטון המיוסר,
לידי צילמה גברת את כל המופע של נתן גושן באייפד. למעשה, צילמה בשביל בתה שישבה לידה שצילמה באייפון. היו צווחות בין ובמהלך השירים, אבל לא התעלפויות. המעריצות של היום אינן מתעלפות ואינן תולשות שיער כמו בימים שסקרתי את תיסלם. הן
יש שתיקות, יש עצב, יש סתיו, יש שלכת, יש לב, יש גשם, ואיך לא – שמש. ניחשתם נכונה: כל החומרים השקופים שמרכיבים שיר אהבה. ולא רק: היא בגוף שלו, בין הקירות שלו, היא הגבול, היא לחיות או למות. נו, אז איך
נתן גושן זועק כאב המשבר בינו ובינה. הטון משדר תחושת צער ולחץ לפני שיקרה משהו לא טוב – "אז אני דורך אקדח ומכוון רחוק/ אני מטפטף זיעה ואז נושם עמוק". או-הא. הטקסט – לא פסגת המקוריות: גושן לא עושה חשבון.