זמן קורונה מייצר גם שירים כאלה. מפסיקים להתמרר ולהתבכיין, וחוזרים לשבט אחים יחד סביב המדורה. יאללה פחמים כולם נדלקים ומשרבבים-משרבטים ביחד הבזק פילוסופי "הו כמה זמן יש בנצח", שמצטרף לאווירת הסבבה. גם כשאין מה לאכול יש מצב לכיף ביחד בלילה
זה בערך כמו להגיד: מצאתי את שחשקה נפשי, או במילים פשוטות: התאהבתי. לא רק התאהבתי, אלא, לטעמי, היא תעבור גם את מבחן ההורים. אם ללכת רחוק יותר – היא כזו שהייתי כורע בפניה ברך ופותח קופסה כדי לשלוף טבעת. אתה
יש שירים שנשמעים לך כמו מניפולציה רגשית. כששיר אהבה שובה אותך עוד לפני שהסתיים, אתה חושד שהיוצר חיפש דרכי עורמה לליבך. לאוהד כץ יש דרכים להגיע ללב – טון והבעה שמביאים אותך להשתתף בצערו כבר בחצי הראשון של השיר. מה
גיא ורועי זו-ארץ ממשיכים בקו הלדינו, אותה לשון ספרדית-יהודית בת 500 שנה, שהיא חלק מתרבות עשירה שעשתה עליה יפה לארצנו. המטרה היא להנעים בזמר מלודי נוגה-נעים, ולא להכביד בהיתוכים אלטרנטיביים, פיוז'ן, הפקות אלקטרוניות וכו'. אם אפשר לקרב את הטרדישן למיינסטרים –
למה שתיתן לו לשבור קיר, כשיש כבר שברים? "משוררי הרוק" החדשים משרבטים מילים על יחסים בקריסה. הבנאדם חוזר להתחלה, "מפספס את העיקר" – יש אור שנסגר, אוויר שנגמר, רחובות, צללים, כל החומרים שמהם מרכיבים איזושהי טראומה על הביני-בינה באווירה חורפית,
