סינגלים ישראלים

ועל כך ייאמר – אשרי המאמינה – שגם במשברים הגדולים בין בני זוג – יש להם תקומה, לפני שהם מתפוררים. קרן אלון גולן מאמינה בקיומה של "אהבה תמימה" אחרי שנים של נישואים ומשברים. השיר נשמע  כחלופה ליעוץ זוגי. אלון גולן

נסרין קדרי התוותה דרך, כאשר הדגימה את העושר המלודי של הפופ הערבי בעברית. בין הממשיכות שלה – ואלרי חמאתי, פיינליסטית הכוכב הבא 2021. המודל השכיח הוא שירי האוהבת המאוכזבת. היא מפעילה קול מסולסל לשיר את מפח הנפש. הטקסט כתוב לא

שלומי ברכה כתב על מצב של הישארות מהצד. אתה לא באמת רוצה או יכול להיות מעורב, כי במילא לא תוכל לשנות את המצב: אלפי שכירי הרכב שמתכנסים בתוך מסגד מדברים עליך ולא איתך. אתה לא ממש רוצה להצטרף למי שטוען

אז מה – להחליף את העם?  לא את מנהיגיו? נאמר את זה ככה בלשונו של אמנון אברמוביץ': עם שיש לו כאלה מנהיגים – ראוי להם. העם הזה עדיין מאמין שמאז שהוא נבחר ע"י אלהים, הוא עדיין עם סגולה. מעניין לדעת מה

מי ראה יותר את היקום? מי הרוויח יותר מצורת/מצב  קיומו?  – העץ המקובע או המים הזורמים שממולו? נועם בנאי, הבן של מאיר בנאי, שחזר ממסעותיו בהודו ובנפאל, מנסה לעלות על נתיב מתפלסף.  המשל והנמשל. ממה אתה יוצא נשכר יותר –ממסעות

שירו שיר לשלום, שרה מירי אלוני באותה עצרת, שאחריה התרחש הנורא מכל. לא רק רבין נרצח באותו לילה בנובמבר 1995. גם בלב השלום ננעצה סכין, ונשאר השיר, שימשיך כנראה להיות אקטואלי, מתוך כמיהה עתיד שנראה אוטופי. האוטופיה מולידה שירי כמיהה נוספים. יואב

פוצ', הלא הוא אמנואל שטיינבאום, שר סיפור מעצר אישי משעשע שבסיומו פואנטה מחויכת. המסקנות מובילות בעקיפין גם לדיון הציבורי שנערך בישראל על לגליזציה של הצמח המבוקש. קורות המעצר מתוארות בטון מפוכח, בהיר מאוד, מכוון מטרה. המוסיקה פונקציונאלית, פשוטה במגינה, מעלה

אם גבי שושן עדיין מאמין בשינוי, נצטרף אליו. מה יש להפסיד. אשרי המאמין, ואשרי המאמינים לשירתו, כי תמה ואמיתית היא. שושן שר את השיר שכתב לו אוהב חממה, הבן של עובדיה חממה בטון שאומר: למרות הכל, אני מאמין. יש מקום

המילים כשלעצמן אינן משדרות את התחושה. על הנייר – טקסט רזה. "כשזה ער בי", שר ברק ויס, ומעלה את השאלה מה זה ה"זה" שבוער בו? ומה בדיוק "כתוב בספרים". אני לא מצליח להפליג עם ברק ויס במסלול דמיונו. ה"ורוד" שלו

מה חדש בתובנה? ממש כלום. ביישנים/ נעולים אוכלים אותה. שפוך הכל. אל תחזיק בפנים. העצה טובה לא רק לענייני הבינו-בינה. אם יש לך משהו חשוב להגיד – תגיד. תרים טלפון. מה יש להפסיד. התובנה הפשוטה מגיע בתבנית רוק ישירה, במנגינה

סלע דנא מעלה קווים לדמותה של צעירה מבולבלת, שנכנעת למצבי רוח, בורחת מעצמה, זקוקה לתמיכה ומשענת, נאחזת בשתייה ובעישון. מה שטורד את המתבונן הוא שהיא אינה מבינה "כמה היא יפה". מהזווית שלו – היופי הכמו-נסתר מעיניה עומד כמשקל חזק מול

נזרום עם זרם התודעה של דניאל ספיר. נזרום, לא ניסחף. גם הוא אינו חש צורך להיסחף, מספר את רצף מחשבותיו בטון נונשלנט, בעצב שווה נפש., ללא דרמה. הרעיון: האמנות היא פוטנציאל. רוב הזמן, בנאדם בשגרת יומו, מחפש מחסה מהשמש היוקדת,

אלכס טופל זיהה אהבה. יש סימנים בשטח. הם מתחילים מעיניה. יש עדיין ספק קטן – בעצם האמירה – "אם זאת אהבה, בואי נאהב". אבל גם  ישנם עדיין סימני שאלה,  צריך לדלג על הספק,  "לתפוס את הרגע",  כלומר – להגשים מיידית. "קודם

קולו של הסולן מגיע מהאופל. נשמע כזעקת "הצילו" מהגיהנום.  טקסט של המבואס הקונבנציונאלי שאומר – אם לקצר את השורות – כמה רע לי. לא רוצה לקום בבוקר. לא בא לי לחיות. לא בא לי לעשות משהו. אין לי מקום ביקום.