"הקולקטיב" חוזרת במהדורה חדשה, מרובעת – עידן ורועי רבינוביץ, רועי ריק ועמנואל סלונים. בשורה התחתונה אחרי האזנה אחת: האלבום ראוי להאזנות נוספות. יש בו משהו אחר, קסום, לא קשור למקום מסוים, קולקטיב של רעיונות שמתחברים ליצירה של 13 רצועות. המוסיקה אינה
נינט פותחת בזעקה: ליפול מבניין גבוה זה כמו לחיות את החיים שלך. הרצפה מחכה לראשך המתפוצץ. ראיתי כמה אנשים שאיבדו את דעתם.. אלה החיים, בכל שעה, בכל יום, לא תדע מתי תתנפץ על האדמה… "מצנח נייר" נפתח כאפוקליפסה עכשיו. נינט
שבעה אנשים עושים מוסיקה שאינה זקוקה להגדרה. מישהו כתב שמה שמפריע אצל הקולקטיב – שאין בהם קמצוץ ישראליות. לפחות טיפת מידל איסט בלוז. ישראליות היא מטבע עובר לסוחר בימי מלחמות, וזה הרי הזמן. אני אוהב את להקת הקולקטיב בזכות מה
יש להקות מקומיות שאינן חייבות להצהיר על ישראליותן. אין שום סימן זיהוי שיסגיר. המוסיקה שלהן היא א-גיאוגרפית, א-פוליטית. א-סגנונית. אפילו א-זמנית. אם ילחצו על חבריה לדעת מאין הם, שיגידו שהם מפאן-גיאה, אותה יבשת-על תיאורטית אשר התפרקה לפני כ-200 מיליון שנה
איפה עזבנו את אריק ברמן? באלבומו הרביעי שהוקלט בנשוויל (תיאור מסע לאורכה ולרוחבה של ארה"ב) בגלגול העכשווי הוא חוזר מאוהב בשיתוף פעולה עם יוסי מזרחי ועידן רבינוביץ, חברי "הקולקטיב". שיר חדש. משב רוח חדש. רענון. שיר נוגה, מספר סיפור מתוך
יכול להיות שהגענו מהר מדי לסוף? גם נינט שאלה את השאלה. גם לה זה חלף ביעף. ספרתי 18 שירים מתוכם – עשרה שירים מהחדש, "כל החיות ידעו". סיכון? נינט היא זמרת שממשיכה בדרכה הנועזת, ההרפתקנית. אמנות איכותית אינה נוצרת מהחנפה.
