ערן ויץ

מי שהיו חברים ואוהבים והיה ביניהם מכנה משותף ("שנינו אהבנו שירת כוכבים") הפכו אויבים, רודף ונרדף, אבל בסופו של יום – שניהם טרף לטורף גדול. אברהם חלפי כתב שיר מנקודת מוצא אופטימית (המכנה המשותף) שמתגלגל לחוסר תקווה. ואפשר לנסח גם:

השיר נשמע עידן אחר. הוא הגיע מנוקד כמו לחזק את האוריינטציה הזו (שככה לא כותבים היום). ההשראה הפואטית כמו גם המוסיקלית הן חיזיון נדיר בימינו. הסיפור של איתי דלומי עוסק בזיכרון של התאהבות נואשת  ברכז הנוער החדש, אבל הוא מוגש

כל אמן מכיר את הדף הלבן והריק. כל עשיית אמנות מתחילה בו, ואין סיפוק גדול יותר מאשר להפוך את הפיסה הלבנה לפיסה צבעונית ומלאה בתוכן. ממלאים את הדף הלבן מתוך מקומות פנימיים ועמוקים שבנפש, מתוך שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו,

"ערב אחר", שיר של עמירה הגני על שגרת החיים, מציב רף גבוה בהמשך ההאזנה לאלבום החדש.  שירתה הרגישה-מזדהה של חוה אלברשטיין מעוטרת בקולות אווירה שמימיים (ה"לי לי לי") הלחן והעיבוד של ערן ויץ ייכנסו לרשימת השירים האולטימטיבית של אלברשטיין. האם

האם האפשרות לנגן חצוצרה בלילה עדיפה על כתיבת שיר? האם הימנעות מנגינת חצוצרה בלילה נובעת רק מהתחשבות בשכנים? חזי לסקלי נותן תשובה אחת: כתיבת שיר היא ברירת מחדל. היא אינה מפעימה אותו, אחרי מה שנעשה לשיר ("הכה ונאנס"), אבל התוצאה

לאן מובילה שגרת החיים? – כולנו מכירים את הפעילויות הקבועות מבוקר עד לילה. לפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה רק פסק זמן, שינוי סדר הפעולות הקבוע. חוה אלברשטיין שרה – זה לא נורא: "גם את הטוב גם את הרע/ השיכחה

מזג האוויר בלונדון הוא בדרך כלל טפטוף קל-בינוני, אווירה חורפית ערפילית אפרורית וסגרירית. הוא שעורר אצל רחל שפירא השראה לחשוב מחשבות שונות על עצמה, על דברים שיכולים היו לקרות עם מי שמחשבתה מכוונת אליו. גשם זלעפות לא היה מאפשר את

זלדה אינה מהמשוררות היותר מולחנות במוסיקה המקומית, בטח לא כמו לאה גולדברג, אלתרמן, רחל, נתן זך, אפילו לא כמו יונה וולך. חנן יובל הלחין את שירה "לכל איש יש שם", שביצעה חוה אלברשטיין. למעשה, זה היה השיר הראשון שלה שהולחן שחשף אותה גם

"זמן תפוז", האלבום החדש, הגיע כמעט על כל שיריו להופעת ההשקה ביפו. אבל הערב הזה היה הרבה מעבר – זמנה של זמרת יוצרת שנפתחה לאורך, לרוחב ולעומק, יוצאת מצניעות, מכנות, משוחררת, קומוניקטיבית מאי פעם, מחברת תחנות בדרכה כדי לגעת בסיפור

זה שיר על מחזוריות החיים האפרורית. המרכיבים קבועים הם ששולטים בה – בבוקר, ביום, בערב.  דימויי הטבע מחזקים – זמן שניגר כמים, העשב שנשקף מתוכם בלי דעת. הדעת היא של הדוברת-מספרת על תנועת התמיד שחוזרת. חוה אלברשטיין שרה כמהרהרת עם עצמה במעין

לי גאון מספרת בשיר הקסום על חווית הציפיה לנולד. הסיפור מתחיל בכניסה לבית. בחרה לצורך השוואה -בגולם פרפר. הזחל בסוף שלב התפתחותו הופך לגולם. אצל חלק מהחרקים הגולם עוטה מעטה קשיח בתוכו עובר הזחל שינוי לחרק בוגר. הגלמים משמשים סביבה מוגנת בה גוף הזחל

דף יחסי הציבור מכריז על חזרתו של רוני תורג'מן לקראת אלבום חדש מזה 20 שנה. לא יודע מי החסיר פעימה. אולי השיר יגרום להפרעת קצב. לפי תצלום הסינגל  – פנים זועמות מאחורי משקפיים כהים, אתה מצפה לשיר קודר/ זועם. ואז

השיר במקור נקרא "גשם בשדה קרב". בגרסת הסינגל שקיבלתי נקרא השיר "גשם יורד", מה שמעוות את כוונת המשורר. בשיחה שהיתה לי עם מלחינו,  אשר ביטנסקי, הסכים להחזיר לשיר את שמו המקורי. בשיר עצמו אין ביטוי מְכַוון, שמדובר בחברים, שנפלו במלחמה,

חוה אלברשטיין מצהירה, שהיא הכינה לעצמה מתנת יום הולדת  בדמות אלבום חדש. זמן  הרהורים נכון לעשיו בהיבטים שחוברים לעבר. אולי  נגיעה בסיכומים במובן של סגירת מעגל וחזרה לבסיס היציאה שלה כזמרת-יוצרת במהותה. "הירושה"  – השיר שפותח מעיד על ההמשך. נשמע

שבעים מלאו לנערה. מצהירה שהיא הכינה לעצמה מתנת יום הולדת  בדמות אלבום חדש. זמן  הרהורים . אולי סיכומים. "הירושה" נשמע מעין תפילה, שיר עם, גוספל בצבע הקולי הגברי. זוהי חוה אלברשטיין כמו שהכרנו. קווי המתאר היפים שלה. זמרת עם. קרובה אצל

חשבתי לתומי שהגעתי לערב "פסטיבלי" של חוה אלברשטיין, אבל נראה שבראשון לציון  מתהדרים באצטלה של "פסטיבל", מבלי למלא אותו בתכנים ייחודיים, בערכים מוספים, שלא לדבר על הפקות מיוחדות לפסטיבל. חוה אלברשטיין עלתה לבמת ההיכל בראשון לעוד הופעה של "מה את

צחקנו לא מעט. גידי גוב הפך את הכאילו-בלגן האישי לסטנדאפ בנון שלאנט. הוא יכול לטעות, לשכוח. יצלח הכל בקלות בהומור הטבעי, הבלתי אמצעי שלו, בשיחת פלירטוט עם הקהל, שהיא סוג של שיחת הרגעה עם עצמו. התכנסנו לשמוע שירים מ"אם היינו",

בסוף הערב שהוקדש לשיריו, הגיע לאולם רקנאטי במוזיאון אלבום האוסף החדש של אלי מגן  "איש העולם הבא", אריזה דיסק כפול המכיל שירים מכל התקופות.  סמיכות הארועים כמובן לא מקרית. גם כאן (באלבום) וגם כאן  (בהשקה) יש סיבה להתרגשות: סיכום דרך של

עשר שנים אחרי "בקצה ההר", כשכבר הייתה תחושה שזה לא יקרה, זה קורה. השאלה הצפויה ששואלים כנראה בצדק: האם היה שווה להמתין? אפשר לשאול את השאלה קצת אחרת: האם שווה היה לגידי גוב להמתין עשר שנים כדי להגיע למקבץ השירים

אחרי שהתרגלנו לקבל את גידי גוב בפרק חדש מתוך מסעי האוכל שלו בעולם עם אהרוני, הנה סינגל חדש לשם שינוי.  השינוי? – שיר חברתי!  גוב שר על הכלל המקומי, כשהמסר הוא: אם אתה גר בבית זכוכית היזהר לא להשליך אבנים