אל תגידו שזה טרנד. וגם אם תגידו שזה טרנד – איזה טרנד מדהים. מה רע בכך שהרוקרים שלנו מתחברים למשוררי דרום ספרד של ימה"ב? אין חגיגה גדולה מזו למורי הספרות, שרשב"ג ור' יהודה הלוי, שהפכו את שיעוריהם לשיממון מלווה נחירות,
הלחנת פסוקים מהמקרא ופיוטים הפכה כמעט טרנד. סוג של התחברות לשורשים, לקשר האמביוולנטי (לעיתים) עם אלוקים, לפילוסופיה של היהדות. במקום יצירה אישית – מלחינים את שפת המקורות, שנשמעת למאזין כמוני ארכאית. הזמרת-יוצרת מורין נהדר, שקשורה בטבורה לתרבות המוסיקלית הפרסית, בחרה אף היא
בעוונותי החילוניים, עלי להודות ואולי לבקש סליחה, שאינני הולך לבית כנסת בימים הנוראים הממשמשים ובאים ומבקש מחילה וכפרה כאחד מבני ישראל. אני מאותם חילונים, שמשתדל לבקש סליחה ממי שפגעתי בו בזמן אמת בלי לערב את הקב"ה. כל הסידור של בקשת
מה מביא מוסיקאי לחבור לפיוט שנכתב במאה ה-16 ע"י הרב ישראל נג'ארה, מגדולי הפייטנים העבריים בכל הזמנים? הלחן, השירה, הסלסול אולי יבהירו יותר מאשר כל הסבר שכלתני. לא ברור מדוע נועם דוד הסתפק בשורה הראשונה של הפיוט. יתכן שהמטרה הייתה
כששני זמרים שרו שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי, דיברו על כיוון חדש. כשארבעה זמרים הוציאו אלבומים המכילים פיוטים ושירים מימה"ב והתפילה – הסתמנה מגמה. בהמשך המגמה הפכה לגל. הגל הפך טרנד. ועכשיו – פסטיבל. היכל התרבות יארח את ערב הפיוט
