תן לנשמה לצרוח, למחשבות לרוץ, לרגשות לפרוץ. אילן דמתי עולה בסערה על נתיב מרכזי. מהות הקיום האומנותי: "כשהמסך נפתח כל פעם מחדש/ הגיטרה מנגנת הנשמה תצרח". האמנות כמעשה חריג, משנה שגרה ("רוצה לחיות אחרת לגעת במה שאי אפשר") מאפשרת חיים
"אם אמצא מנוח לזכור", לזכור את מה? מה עומד מאחורי המשפט? יגידו שבשירה, אתה משאיר מקום לדמיון, אם אינך קורא את הקומוניקט שהועבר לעיתונאי. "פעם רציתי רק ללכת עכשיו להישאר" – למה מתכוון המשורר? ומדוע הוא מבקש אותה ללמד אותו
שיר ייאוש קונבנציונאלי. רבים יזדהו. המלחמה היומיומית בעצמך. אתה אפילו לא מתרגש מריגוש חדש. שי נחייסי שואל סתמית – "מה מסתתר מתחת לייאוש?" התשובות נמצאות בשיר. המלחמה היא בעצמך, בריקנות, אבל נראה כי בכל זאת קיימת מצוקה שאין עליה תשובות,
עוד שיר אהבה? אז כן. עוד שיר אהבה, ולא מהמשובחים. "הרגשתי שאת יודעת אותי מרוב אהבה / הבטן אינה משקרת היא אף פעם לא טועה". זה הסיפור, כולל הקלישאה הסחוטה – "הבטן אינה משקרת". כמי שחורש עשרות שירי אהבה חדשים בחודש,
הקדשת אלבום שלם לאסתר עופרים דורשת העזה וכרוכה בסיכון. אני מעריך כי כאשר שירי גולן החליטה לקשור את תחילת קריירת ההקלטות שלה עם עופרים, היא לקחה בחשבון את שני ההיבטים הנ"ל. סיכון – כי איך שלא תשירי שירים המזוהים עם
שני הקווים שביניהם נע בן צוק – בין הבלדה האקוסטית ובין הרוק החשמלי – מספרים לא רק את הסיפור שלו, אלא של לא מעט יוצרים מקומיים, נאמר סינגר-סונגרייטרים, שעדיין לא החליטו מה הם רוצים להיות, והם ממשיכים לנוע בין שני
