כנסיית השכל תנו לי לשתות
"כל הלילה היא רחצה לאור הירח/ זוהר כוכבים דבק בשערה/ בגיטרה מזייפת/ היא קוראת לה החיים/ היא ניגנה אקורד אחד נקי/ תנו לי לשתות/ תנו לי לברוח/ תנו לי לשכוח את עיני אהובתי" צליל אקורדיון בפתיחה מייצר את האווירה לסיפור
"כל הלילה היא רחצה לאור הירח/ זוהר כוכבים דבק בשערה/ בגיטרה מזייפת/ היא קוראת לה החיים/ היא ניגנה אקורד אחד נקי/ תנו לי לשתות/ תנו לי לברוח/ תנו לי לשכוח את עיני אהובתי" צליל אקורדיון בפתיחה מייצר את האווירה לסיפור
נעלה עם כנסיית השכל לנתיב המרכזי כדי לקבל פרטים על רחוב המפסידים. השיר הוא דו"ח על מצב כאוטי, חסר רחמים ותקווה, על שרידים של תקופה שהיתה, ואילו עכשיו – טירוף מערכות. אפילו "חיית הטרף נטרפה". סממני הכאוס בכל מקום –
מדוע בחר ליאור נרקיס לעשות קאבר דווקא לשיר הזה של כנסיית השכל? השיר מספר על אהבה מוטרפת לאישה מסוממת חסרת הכרה. המטפורה של "מילים שצבעו את השמש בדם" אומרת משהו אלים מאוד. לא בטוח שנרקיס התמודד אי פעם עם טקסט
אוהדי ליברפול יסכימו עם רן אלמליח. You'll Never Walk Alone משמש אותם לעידוד הקבוצה על בסיס שיר שנכתב על ידי צמד הכותבים רוג'רס והמרשטיין למחזמר "קרוסל". למה נזכרתי בליברפול? כי "אף פעם לא תלכי לבד" נכתב לסדרה "ליגה ג'" – להבדיל אלף אלפי הבדלות. כל
אין בעיה למצוא סיבה למסיבה. לפני כחמש שנים, ביום ההולדת ה-20 אירחה הכנסיה את התזמורת האנדלוסית ואת אהוד בנאי. גם הפעם במלאת 25 שנות רוק, הצטרף אהוד בנאי, והגיעו גם החברים של נטאשה ועמיר בניון. תאריכים הם ככל הנראה מקדמי מכירות
מי שולט על התנועה בהוויה, על ההתרחשויות והשפעתן על הבנאדם? רן אלמליח מבהיר: "זה לא אני". לי אין יד ושליטה על המתרחש – בכל מובן חושי – ריח, ראיה, שמיעה. גם לא על אותה ציפור ש"פרצה בשיר" ליד כביש סואן.
"שום דבר מזה לא הכין אותי אלייך" – למרות שהתחשלה בסיטואציות קשות בחייה – כשמדובר באובדן האהובה – לא הצליחה להתמודד. יורם חזן שר בלשון נקבה סיפורה של המקוננת. מדוע לא שינה ללשון זכר כדי להרוויח אמינות? אלמלא קראתי את
מי שולט על התנועה בהוויה, על ההתרחשויות והשפעתן על הבנאדם? רן אלמליח מבהיר: "זה לא אני". לי אין יד ושליטה על המתרחש – בכל מובן חושי – ריח, ראיה, שמיעה. גם לא על אותה ציפור ש"פרצה בשיר" ליד כביש סואן.
מהי אהבה? רן אלמליח אינו מאמין באהבה. הוא מאמין במושא האהבה, במי שגורמת לירח להתבייש. המגע הפיסי אתה חזק מכל מושג ערטילאי. צחוקה יכול להמיס קרח. יורם חזן שר את האמונה בתשוקה, כמו היא בגופו וגם בנפשו. כשאהוד בנאי הצטרף לשיר את
אחרי "תגידי שטוב", שיר אחרון, הבנתי שקרה משהו יותר מטוב בחיבור בין אהוד בנאי לנסיית השכל. זה התחיל עוד לפני כן: כשאהוד ויורם חזן שרו "אני מאמין". הרגשתי לא רק ראשים מדברים, אלא מפגש נשמות. הטרובדור וזמר הנשמה במפגש עם
את השיר הזה לא ינגנו בחתונות. טוטאל דיפרסיה ביחסי בינו בינה. גם כשלכאורה היה נפלא, הם ראו את הסוף – "מזדחל כמו גנב מאחור". על אחת כמה וכמה – לאחר מכן – רע לתפארת. ימים אפורים ללא תקווה, ללא תקנה.
פתאום תזמורת אנדלוסית חוברת לכנסייה. מצד שני – כנסיית השכל מאתגרת עצמה בחיבורים לא צפויים. הגיעה אפילו עד ריטה. שאלת האינטגרטיביות (ההשתלבות, ההתמזגות) לא תמיד נבחנת לעומק. אבל הכנסייה לפחות מנסה לא לשעמם את עצמה. השאלה אם יישום האתגר מוצדק
מה שהיה ומה שעכשיו: מה קורה לאנשים שפעם חיו ללא מודעות לעצמם, לבעיות הנפש שלהם ("כשהגיטרות ניגנו חזק ידענו לצחוק") ועכשיו "פוחדים לחיות", נותרו רק רסיסים של אהבה ושקט שלפני הסערה ומה שנראה שקט עלול לפגוע לעומק ("עכשיו זה מים