שיר לוי

את מילות השיר הזה אפילו לא הייתי מחזיר לכותב. אין מה לתקן. זה שיר שלא עובר סדנת כתיבה שלב א'. אקראי, סתמי, מבולבל, לא קוהרנטי. לא ברור לי מה הם מנגנוני הבקרה של שיר לוי לפני שהוא נכנס לאולפן להקליט שירים.

הוי, הוי. ושוב חוזר הבכי של המאהב הים תיכוני הכנוע, שפל-הברך. קשה-הימים. איך עשתה לו את זה? הרי היה לה כמו עבד.  איך איך נטשה? מי שמסר לשיר לוי את שיר ההתבכיינות, ניסה לקשט במילים יפות בהשראת המקורות כמו "צמאה

חדש אצל שיר לוי?  זה קורה ב"דיזנגוף 30" בשיתוף האולטראס. מה לשיר לוי ולראפ? נדמה לי שגם לו אין תשובה. . מבחינת התוכן, אין כאן שום מסר חברתי/ פוליטי. זהו עוד אחד מהשירים  באלבום שמתבכיין על הפער בינו ובינה. פוליקר

אפשר ליצור ז'אנר משנה של שירי בריחת אוהבים בתוך הז'אנר הים תיכוני. איך הכותבים אינם משתעממים למחזר? הוא מציע לה לברוח עם אהבתם. כמה מקורי. למעשה, למה הוא מציע לה לברוח? מי רודף אחריהם? מי מאיים עליהם? למה לא להמשיך

"אני לא כמו האלה", מנסה שיר לוי לשכנע מישהי שתחזור אליו. רון ביטון שאחראי לדבר הטקסט החלש הזה יסביר מי הם "האלה",  ומה יתרונו של המתבכיין ה"הרוס מבפנים" (שנדע שזה לא משהו חיצוני) הזה עליהם. את "ההרוס מבפנים" ניצל הכותב

מה יותר חמור/ רציני בסיפור? העובדה שהשנים היפות נשארו באלבום תמונות, הבדידות העכשווית שלוקחת אותו לבר לדפוק ת'ראש על כוסות ריקים או העובדה שהאהובה נמצאת בחיקו של מישהו אחר? נלך על חבילת אחת. האם אחרי השיר הזה נשתתף בצערו של

להיאחז במי שנותן לו נשימה ואור גדול.  גם כשיחליט לברוח "כמו תו לא מכוון" – מבקש שינגן לו – ויחזור. אהבה לילד  "גדולה מים" טוענת את שיר לוי באמוציות הגדולות על המילים היפות במספר מידות. צלילי אווירה אלקטרוניים פותחים את

זעקת הפחד של שיר לוי. מה קרה? כשאין מילים לתאר סיטואציה קונקרטית משתמשים ב"וזה" – "וזה הגיע קצת מוקדם הפעם". מה הגיע? הטון של לוי משדר את הרצון להתרחק מהטראומה ("הילד שעדיין רוצה לשכוח"), עדיין "מתרסק".  גם אם "לא מוצא

רבים מהחפצים של כולנו מגיעים בסופו של דבר לשוק הפשפשים. התמונות, הבגדים, הפריטים המיוחדים נושאים עימם זיכרונות, חלקם מלאי אושר ושמחה, חלקם רוויי כאב, שיתפוגגו מרגע מכירתם. מלי פתחה בסטה בשוק ומוכרת את זיכרונותיה – גם היפים מהשנים שאהבתה עוד