מועדון בארבי ספטמבר 2018. מסובבים מחוגי השעון שלושים שנה לאחור, ל-1988. הקאמבק סולדאאוט. סוגר קופות. הקהל סוגד לו. שר את השירים. למוסיקה של פעם יש תעודות ביטוח. הקהל, כידוע, אוהב מזון מוכר. גם מי שעוד לא נולדו אז מתחברים לקאמבק. מצד
אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.
לא יודע מי דאג לייצר את תחושת ה"קאלט" סביב "אתה חברה שלי" – שירי המשוררת יונה וולך המולחנים של ערן צור, אבל ה"קאלט" הזה, מתברר, כמקדם מכירות יעיל. צריכים בכל זאת להתקיים תנאים: למשל: שמה של המשוררת, מהפכנית בשירה העברית, בהחלט
