עילי בוטנר וילדי החוץ זוכר הכל
געגועים לעבר – נוסטלגיה מרוממת נפש, עצב ודיכאון? לעילי בוטנר נשאר "רק געגוע", אבל הוא לא לגמרי השתחרר, מערב יחסים עם אבא – "אחרי הכל אני יודע אבא/ שלא היה לנו מקום אתה הולך ומסתגר/ אני רוצה שנדבר/ וזה סוגר
געגועים לעבר – נוסטלגיה מרוממת נפש, עצב ודיכאון? לעילי בוטנר נשאר "רק געגוע", אבל הוא לא לגמרי השתחרר, מערב יחסים עם אבא – "אחרי הכל אני יודע אבא/ שלא היה לנו מקום אתה הולך ומסתגר/ אני רוצה שנדבר/ וזה סוגר
היא "אחת כזאת" שמסתירה ביום וחושפת (בצעקות) בלילה. סובלת מאהבה נכזבת. המחשבות רצות לה באמצעות רצף פשטני של "ואולי", שאומר שהיא לא בטוחה בשומדבר. אולי יש מצב שהוא יבוא אליה, שהזמן ירפא, שהם ייפרדו ואולי הוא בכל זאת כל מה
הקורונה שברה לחלוטין את שגרת חייו של המבקר. הניסיון לחזור לשגרה הזו – נתקל בקשיים. אני מבין את הצורך הדחוף. מצד שני: מישהו לוחש לי כל הזמן: אתה חייב לשמור על בריאותך. קפסולות? לא בא לי בקפסולות. מה עושים? חוזרים
"היי יש ילד שצריך אותך בבית/ לחלום ולעצום את העיניים/ ואמא ששומרת רק עליו / היי/ אף פעם לא אמרת אם את גאה בי / עוד שיר מסתיר את מה שלא היה לי/ החזיקי את ידי/ אל תעזבי". השיר הפותח
עילי בוטנר הכפיל את ההרכב של ילדי החוץ. בהופעה בהיכל נוספו זמר וזמרת – תום גפן וגל לוגסי לאוהד שרגאי ואדר גולד. הטובים הארבעה מן השניים? אם להתחיל בשורת הסיום – לא מצאתי סיבה מוסיקלית לשינוי. המופע המושקע (תאורה, וידיאו)
מה שהיה הוא שיהיה, שר תום גפן, הבחור החדש בחבורת ילדי החוץ של עילי בוטנר. אין שינוי במהות הקיום. אתה יכול להיות מאושר לשעה אחת, להתנחם בשירים שישארו, אבל אז אתה מבין שדבר לא ישתנה. במזג האוויר, בנופים, במצבי הרוח,