בימים שמחאה במקומותינו הפכה למקצוע, שיר מחאה עלול להישמע קול ענות חלושה, רפה ולא נוקב. "החצר האחורית" מוציאים לפועל מילים של יענקל'ה רוטבליט שמשקפות העם יושב בציון נכון ל-2024. אם לדייק. זהו שיר של רוטבליט מ-2004, והשורה "האם נדע להיוולד
הדג נחש שירת הסטיקר אמני המוסיקה המקומיים כנראה התרגלו למציאות בה אתה יכול לצרוח, אבל שום דבר כבר לא יזיז. האידיאל שהמוסיקה תפתור כל בעיה נשמע היום יותר נאיבי מאי פעם, אבל לחגוג – ואללה, בכייף. אולי מהחגיגה תיפתח בסוף
למה התכוונו המשוררים? תמיר מוסקט, אורי קפלן ותומר יוסף עומדים מאחורי טקסט שאומר מהפך: אתה יודע שאני רוצה להירגע…/ זה ירד כמו מפולת/ הסם הכי טוב שלקחתי אי פעם/ הצד המתוק של המרירות/ הכי טוב ממה שלא ידעתי/ אני שוב
מה שהוא רוצה, מה שהוא מביא, מה שהיא מביאה, מה שהיא רוצה. זה עושה לה טוב. רק שלא ישאר לעמוד. שנדלג על – למה התכוונה ה משוררת. זוהי, ככל הנראה, לא צלחת האוכל שמופיעה על עטיפת הסינגל. דניאל סאן קריאף
השיר נכתב בעידן ביבי? נכון לעכשיו? יש מסיבה, היא נמשכת, אבל אין סיבה. רצח פוליטי? – ממש בפתח. העיר – ממולכדת. הים פקוק. יד מושטת הופכת לאיגרוף. הקינה כבר נכתבת בקוד מוצפן. דיקטטורה בשער. הרצח הבא בכל רגע – "יש
חיכיתי לשיר הזה. הוא הגיע. פעמים רבות אני טוען, כי אין משוררי מחאה בארצנו. אם יש – מסתתרים, לא יוצאים מהחורים. כשנזקקים להם – דום שתיקה. יעקב רוטבליט התעורר, והעיר את אנשי "החצר האחורית". זה קרה בחצר האחורית שלו, ליד
הרגאיי התוסס מרכך מעט מסר קשה. מאיה איזקוביץ' יחד עם תומר יוסף אומרים לנו: חארה כאן, אבל ואללה, המוסיקה, הגרוב ממתיקים את הגלולה המרה. מה מר? שכולם חסרי סבלנות, וכל דבר הורג את הדמיון שלך, הכל כל-כך מלא תוקפנות, אין התייחסות
הוא עדיין אהובה, אבל היא אינה יודעת מה היא רוצה מעצמה. מה היא מרגישה נכון לעכשיו. הכל משתנה. תחושה של מצב שהיא אינה מכירה. מה היא מבקשת מהבייב? פסק זמן. לא מוותרת עליו. רק שימתין לה, בתקווה שתמצא את עצמה.
ברי סחרוף ובלקן ביט בוקס מנסים להפיח חיים בטקסט לא פשוט, שמורכב מסיפור והגות, סוג של העמדת ראי מול חברה, שנע על ציר השמחה – אלימות עם רמז דק של כמיהה לשינוי. השיר נפתח בתמונה סוריאליסטית של מסיבת אוכל באולם ארועים.
המופע נפתח ב"נגמרה המסיבה" (רוטבליט-קראוס) בשירת אקפלה. זו הפעם האחרונה שחברי "החצר האחורית" עמדו על הבמה מוארים בתאורת עומק אחורית ושרו "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". לאחר מכן התיישבו. רק המשורר קם לעיתים להקריא
יענקל'ה רוטבליט נוגע במה שהפך שיח שכיח בציבור הישראלי: איך אנחנו, צאצאי העם המושמד בשואה, זה שחווה גזענות ברמות הכי קיצוניות שלה, יכול להפוך גזען כלפי אוכלוסיות של פליטים שהגיעו לכאן אחרי שנמלטו מארצם? כן, צריך להודות שהעם היושב בציון
ב"עובר ושווא", מהאלבום החדש של "החצר האחורית", מגיש יענקל'ה רוטבליט כתב ייאוש על הקיום המקומי, תוך קביעה שהמצב לא ילך וישתפר. הדרישה היא למפרע: "אני רוצה את העתיד שלי בחזרה". אני מוותר על תביעת נזיקין על מה שנגרם לי עד
לתומר יוסף יש משהו דחוף לספר לנו. הוא נסער, כשהוא שר "אני שוחה במים קדושים" ו"אני יכול להיות קדוש ואני יכול להיות רמאי". שיר על מציאות שבה דת, אדמה ואנשים יוצרים פצצות, כאשר בסופו של דבר כל אחד רוצה לחיות
יענקל'ה רוטבליט מגיש כתב ייאוש על הקיום המקומי, תוך קביעה שהמצב לא ילך וישתפר. הדרישה היא למפרע: "אני רוצה את העתיד שלי בחזרה". אני מוותר על תביעת נזיקין על מה שנגרם לי עד כה. לפחות – תחזירו לי את העתיד,
Balkan Beat Box ממשיכים בחגיגה הגדולה שהחלה ב-2005. לא סתם אני אומר "חגיגה", כי כמו הקודמים שלהם – גם Shout It Out הוא אלבום מחייך, מתפרע, חוצפני, שובבני של party music. מה שכבר אפשר לומר בלי להסס: את הצליל שלהם
מי באמת הרג את ים המוות? מי אחראי לאסון האקולוגי הזה שעובר על אזור ים המלח? יענקל'ה רוטבליט מביע דאגה ועגמת נפש. זה אינו שיר פוליטי, אבל לאוזני הוא נשמע לגמרי משל לתרבות נכחדת. איבוד אוצר הטבע כאיבוד צלם האדם
להזיז, לפוצץ, לשרוף, לרכב על הקצב, לקצץ את השומן, לעבוד בקצב, להיזהר מהשטוח, כמה צעדים גבוה – ולעוף כמו עטלף. לדבר על זה, לא להסתיר את מה שיש, לא ללחוש, לצעוק את זה! מה זה? למה התכוון המשורר? בלקן ביט
ניסיתי לזהות משהו ישראלי במעטפת האלבום. חיפשתי מילה בעברית – לשווא. תאיר, לירון ותגל חיים, שלוש האחיות ממושב שחרות, מדלגות על שיווק המוסיקה התימנית בארץ הכחול לבן, ומשאירות לך לפענח פונטית את שמות השירים הכתובים באנגלית. קטע מעצבן למדי. גם
בסוף הערב, אחרי 17 שירים, נשמתי לרווחה. יצאתי לאוויר הקר והגשום בהרגשה שלא אבדה תקוותנו, שבתוך הג'יפה התרבותית יש איים שכדאי להגיע אליהם ולא דרך הזרם המרכזי. "החצר האחורית" היא אי בודד של מוסיקת רוק שאינה עושה חשבון לאף אחד.
קורים דברים בחצר האחורית של יענקלה רוטבליט, יוצר ופזמונאי שחותמו על הזמר המקומי לא יסולא בפז. התכנסו שם המוסיקאים גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף ויצאו עם 14 שירים, שהם קברט פוליטי חברתי סטירי רלוונטי, ציני, מעורב, נוקב. הוא מתחיל
אילו העולם היה מתנהג כמו יוצרי מוסיקת העולם, היינו נכנסים בשערי גן עדן. אבל כשכל אחד רוצה להיות גדול כמו אלוהים, כמאמר שיר הקופצני הזה, אלוהים ימשיך להתבונן במסכניו מלמעלה. בינתיים, למה לא לפזר עוד אייזה מסר ולתת לבלקן ביט
זה לא "בלקן ביט בוקס", אבל נוגע, באיזור. תמיר מוסקט השאיר עקבות בולטים. שניהם הרי מאותו הכפר המוסיקלי הקוסמופוליטי. בלקן הולך עם אפרו מגיע עד מוסיקה חסידית. יוסף חרז על יחסים. הוא מוכן לבכות, רק אם היא תחייך. המשפט הכי יפה
