עיון ביקורת

The Searchers הסרצ'רס, חוזרים מן העבר ההופעה (היכל התרבות ת"א, אוגוסט 2016)

הופעות חו"ל, מוסיקה הופעות, מוסיקה פופ, מוסיקה שנות השישים, אולדיז

המעריצים שמילאו את ההיכל הם אזרחים ותיקים. ג'ון מקנלי, הזמר התפעל, שכל כך רבים עדיין בין החיים. הוא יהסס לדרבן אותם לרקוד. לפחות – להרים ידיים למעלה, הוא יציע למעריצות הקשישות. בגיל הזה – לא לוקחים סיכונים.
הסרצ'רס רוכבים על גל נוסטלגי גבוה, שלוקח איתו את הקהל המתמוגג. בחפיפה לגיל שלהם, אנחנו מדברים על  משהו סביבות ה-75. מקנלי מתבדח לעייפה על הגיל המבאס, ומנפח את הראש בהרבה סיפורים מהימים ההם. זמרים מהתקופות ההן הופכים את האנקדוטות לבידור, לפעמים להתרפקות טרחנית.
מי שיגיד לי שהרולינג סטונס ,בני אותו גיל נראים ונשמעים אחרת – לא אתווכח איתו. הוא צודק. מצד שני, על עובדה אחת אין להתווכח: כמו הסטונס, הסרצ'רס שרדו כמעט משך כל אותן חמישים וכמה שנים, ועל כך מגיע גם להם להיכנס לפנתיאון של הרוק.
להיטני שנות השישים חוזרים מן העבר לבני שיער וכבדי תנועה, בקונטרסט חזותי צורם  לימי עלומיהם, מנסים לשחזר פסגות ההצלחה מלפני חמישים פלוס שנה ולנצל את גלי הגעגועים לשישים. במקרה של הסרצ'רס – הלהיטים הם הגיבורים הראשיים. הם ששימרו את הלהקה בחיים, לא האנשים מאחוריהם.
הלהקה שהוקמה בבריטניה 1959, חתומה על חצי תריסר להיטי ענק מהסיקסטיז. המדהים הוא שהסרצ'רס ממשיכה למלא אולמות. שני השורדים מההרכב המקורי פרנק אלן Frank Allen וג'ון מקנלי John McNally ממשיכים לסובב גלובוס, כאילו לא עברו מאז חמישים וכמה שנים. תגידו שוב: גם הרולינג סטונס עושים את זה, אבל בנתון הכרונולוגי מסתיים הדמיון.
ה- Searchers המחוייטים מייצגים פופ-רוק שלפני הביטלס והסטונס, סגנון בריטי, שנקרא "סקיפל" (Skiffle) . מדובר במוסיקת פופ שמשדרת ניקיון, מכופתרות ושמרנות. מבחינתם, מה שהיה אז נכון לעכשיו. הם ניצבים על הבמה בצורה כמעט סטטית ושרים את אותם להיטים מתקתקים בניסיון למחזר את הצליל ההוא. לא בטוח שהצליחו לשחזר את המקור אחד לאחד, אבל בהתרפקות נוסטלגית כמו בהתרפקות נוסטלגית, מי באמת מנסה לזהות הבדלים. האם אפשר לדרוש מהם משהו מעבר לכך? – ממש לא. זה הסגנון, זו המוסיקה, וכן, הגיל כן קובע.
הגיעו כל הלהיטים, ביניהם איך לא – Love potion # 9, Needles and Pins ועד Sweets for my sweet.  הסרצ'רס לא כתבו אף אחד מהשירים האלה. שירים נכתבו עבורם. הם התמחו גם בקאברים לשירים, ותודה לבירדס, לרוי אורביסון, לדל שנון ובאדי הולי. מבחינת הרפרטואר, ג'ון מקנלי כמעט התנצל על שירי בי-סייד לא מוכרים ועל גרסאות כיסוי כמו Bumble Bee. הוא יודע שהקהל הגיע בשביל הלהיטים הגדולים של הסרצ'רס. אבל את מי מעניין לשמוע ב-2016 שירים מהסיקסטיז שאינם להיטי ענק? הפיצוי: החבורה מסיימת במחרוזת שכוללת מחזור שני של הקטעים המובחרים שבלהיטיהם, בהם בולט ספנסר ג'יימס (אינו מההרכב המקורי) בעל המנעד המרשים.
אפשר לומר, שהקולות של חברי ההרכב המקורי במצב טוב, הגם שרוח הנוסטלגיה שלי נושבת יותר בכיוון השירים ההם מאשר גרסאות 2016. וכן, אי אפשר שלא להתפעל בקול רם מהיכולת של אנשים בני שבעים פלוס לעשות הופעות חיות משירים שגרמו לבנות 16 למרוט שערות כחמישים וכמה שנים מאז שזה קרה.

  • Spencer James: rhythm guitar, guitar synthesizer, lead vocals
  • John McNally: lead guitar, vocals
  • Frank Allen: bass, vocals
  • Scott Ottaway: drums, vocals

Sweets for my sweet, All my sorrows, Have you ever loved somebody, Mr tambourine man, Someday we're gonna love again, Farmer john, Goodbye my love, Hearts in her eyes, Someday we're gonna love again, Don't throw your love away, Peggy Sue, Running time, Seven nights to rock, Sugar and spice, He's got no love, Bumble bee, Take me for what i'm worth, Just a little rain, Runaway,  Love potion number 9, Four strong winds, The rose, Needles and pins, Medley   

וידיאו: מחרוזת להיטי הסרצ'רס

גלריה
דירוג:
וידיאו:
שירים נוספים מההופעה
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


3 + 3 =