הערב הראשון

פסטיבל ג'אז בים האדום

נמל אילת
4.5/5

אחרי שש שעות מוסיקה, אתה מבין, כי יש רגע בו הגוף פשוט מסרב להמשיך, ליתר דיוק – מצווה עליך לפרוש. תשאיר משהו למחר, אתה אומר לעצמך, וקופץ לטעימה אחרונה באחת אחרי חצות אצל ריצ'ארד בונה הקמרוני, הבסיסט המופלא, שהגיע לאילת עם המאנדקן קובנו, ומבין שהחגיגה רק התחילה.
אבל כדי להיות בטוח שיש כאן חגיגה – אני ממתין שלושה  קטעים, ושומע את אחד מהרכבי הג'אז האפרו קובני המהודקים והמדויקים ביתר ששמעתי מעודי. בונה מעניק למושג "אפרו קובני" משמעות של ממש. גם האפרו נטו מגיע, שלא לדבר על החיבור הזה עם הרכב של שני נגני  הקשה, טרומבון, חצוצרה ופסנתרן. אין כמו בונה להפוך את המוסיקה הקובנית הזו לפייסטת מוסיקת עולם, שמגיעה גם לסלסה עם רגעים של ליריות מעודנת והמון הומור ובידור בין השירים.
אחרי שש שעות של מוסיקה, אתה מבין שרק בפסטיבל ג'אז ורסטילי אינך יכול לקבוע מראש, שהרשימה היא לא משהו, ואיפה הכוכבים הגדולים. מה עם קני גארט?  אם יש נגן אחד שבשבילו כדאי להגיע הקיץ לנמל אילת הוא קני גארט על האלט סקסופון. ההפתעה: קני עלה עם רביעייה במקום החמישייה שלו. מקלנטי האנטר, המתופף שלו פרש ממש לפני העליה למטוס. אלי דג'יברי, המנהל האומנותי, לא נכנס לפרטים. בג'אז כמו בג'אז אין בעיה להפוך חמישייה לרביעייה. רודי בירד, איש ההקשה תפס את עמדת המתופף לצד בניטו גונזלס בפסנתר, קורקוראן הולט בבס.
כשגארט החל לנשוף, הבנת שגם בשלישייה היית מקבל את ההצגה של הסקסופוניסט הזה, בשילוב של נגינה מחשמלת ונשמה. אתה יודע מתי גארט מתחיל קטע, אבל לך תדע מתי הוא מסיים. רבע שעה, עשרים דקות. "אני לא מנסה לשלוט במה שאני כותב", אומר גארט, "המוסיקה באה אלי. זו מתנה שאני מקבל אותה ואומר תודה".  ממש כך. לקח לי את הדברים. יש לו צליל חזק מאוד, מנוגן בנמרצות פנטסטית שמגיע עד לספירות אחרות, לעיתים נוגע בשמים. מי שלא מאמין שג'אז יכול לפעמים להישמע תפילה – שיקשיב לגארט.
ישראליים: יובל כהן הוא סקסופוניסט סופרן יוצר, שמנגן מתוך חדוות היצירה, מתוך ניסיון להתחדש. הוא העלה לבמה שישה נגנים וזמר (איתי פרל) כדי לתת עוד זווית למוסיקה הישראלית, בעיקר של המלחין דוד זהבי. כהן לקח את "החליל" הקלאסי ועשה ממנו סוויטה ג'אזית באוריינטציה נוסטלגית משהו. זה מה שיפה בג'אז: הוא מאפשר לך לקחת שיר מוכר כמו "שתלתם ניגונים" לחלקות שעוד לא ביקרנו בהם. כל הסיפור הוא בעיבוד המאתגר, בכיוון הנועז. עמית פרידמן בטנור, ניתאי הרשקוביץ' בפסנתר, אסף חכימי בקונטרבס היו בין השותפים לרנסנס המוסיקלי המרענן הזה.
יובל כהן נחשב כבר דור ותיק. אם רצינו להבין כמה עתיד יש לג'אז הישראלי – באו שני הפסנתרנים העילויים גדי להבי בן 16 ועדן לדין בן עשרים וחמש כדי להבהיר כמה הוא ורוד. עדיין לא בשלים למופע ג'אז בינלאומי, עדיין מפגש שזקוק לשעות במה ולליטוש, אבל כמה נכון שפסטיבל ג'אז מעניק לשניים שני פסנתרי כנף זה מול זה בתערובת של קטעים מקוריים וסטנדרטים וגם חיזוק של יובל כהן שהתרח לקטע של אורנט קולמן.
שמתי לב שהקהל מחפש לחגוג. אצל ריצ'ארד בונה רקדו סלסה. אצל קרייג אדאמס, זמר עב מידות בחליפה אמריקנית מבריקה, רקדו שירי דת שחורים. מזמן לא הייתה עדנה כזו לגוספל הקלאסי כמו אצל האיש הגדול הזה מניו-אורלינס, שמתיישב ליד הפסנתר כדי להפעיל את נגניו וזמריו למופע קצת בומבסטי, בידורי מאוד שנועד בסופו של דבר להבהיר שהמסורת חיה, נושמת תוססת ומרקידה.

צילום: מרגלית חרסונסקי
ביקורת ערב שני
ביקורת ערב שלישי

 

 

קרייג אדאמס, ריצ'ארד בונה, עדן לדין ויובל כהן

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן