במסגרת "שירי ארץ אהבה" – פרויקט גרסאות (קאברים) משלו לשירים מהשירון הישראלי – הגיע עמיר בניון לאחד הלהיטים הבולטים של צביקה פיק, שהולחן ב-1977. נתן יונתן התבסס בשיר הזה על שיר היין הדוניסטי של שמואל הנגיד, משורר יהדות ספרד, (993-1056 ), הקורא לכולם לבוא ולהצטרף למשתה כדי לשכוח את העצב וליהנות מהגשמיות.
יונתן לקח את שתי השורות הראשונות משירו של הנגיד והרחיבם לשיר קינה אישי: "רק נשארה גחלת עמומה / של אהבת הקיץ הגדומה". כמו אצל הנגיד, עוסק השיר בתחלופת הזמן. יונתן הוסיף למדורה של הנגיד "גחלת עמומה" של "אהבת הקיץ הגדומה". נדמה, כי השימוש במונח "גדומה", מאזכר לראשונה את שכולו של יונתן מבנו ליאור. השימוש במלה זו מסמן גישה פטאליסטית לגבי סיום דברים. נתן יונתן לא האמין שמישהו ילחין את הטקסט. צביקה פיק, ששאף לזכות בהכרה מהממסד התרבותי – אתגר את עצמו. האם המוסיקה הדאנסית יצרה את האינטראקציה המיוחלת עם הטקסט? נדמה לי, שהיא הצליחה קודם כל בזכות עצמה, מבחינה זו – מהמיטב של יצירתו.
גרסת עמיר בניון מעניקה לשיר עומק, שהטקסט ראוי לו, בשל הטון המתכוון, הרגישות שהוא מתייחס לשיר, ואלה מבדלים אותו מהביצוע המקורי. ההפקה המוסיקלית מקרבת את השיר למקומותינו בטאץ' האוריינטאלי, גם לאיזושהי תחושת של קדמוניות.