צהרי שישי, תיאטרון הבימה. מירי מסיקה רואה את אמא שלה על מדרגות התיאטרון. דאגה מתגנבת לליבה. "הכל בסדר אמא? מה את עושה שם? תחזרי למקום, אמא", היא מבקשת. נדמה לי שמירי מסיקה אינה מעכלת שאמא שלה אינה מעכלת, שהיא מופיעה בצהרי שישי על במת התיאטרון הלאומי וגם –אמא מסיקה עדיין מתרגשת כשמיריל'ה שלה שרה. מירי הודיעה לקהל שלא רק אמא שלה בקהל אלא עוד כמה דודות, גם חמתה (התכוונה לחמותה) ושהיא בהריון.
למה אני מספר את זה? כי כשמירי מסיקה על הבמה, היא גם קצת סטנד אפ. מה שנקרא: קשה להה לסגור את הפה. היה לי דיון קצר אחרי המופע על השאלה המאוד רצינית וחשובה: מהי דיווה?
מישהי אמרה לי – דיוות אינן מתנהגות ככה. דיוות שומרות על דיסטנס. ריחוק מה בשביל לתת לקהל להרגיש שהן מורמות מעם. שהן אלילות. גדולות מן החיים. אבל מירי, היא רוצה לתת לקהל להרגיש גובה עיניים. השכנה שממול. אמרתי לה: ככה מתנהגת דיווה ישראלית. אנחנו לא אמריקה. דיווה ישראלית תכיר לך את כל המשפחה שלה ותזמין אותך לחריימה אחרי ההופעה.
אחרי שסילקתי את הנושא הזה מהשולחן, ניגש לעניין שלשמו התכנסנו: מירי מסיקה שרה זמרות גדולות. הפקה שהועלתה לראשונה בפסטיבל הפסנתר מארח. היא מתחילה עם At Last של אטה ג'יימס. משימה לא פשוטה – לשיר שיר המזוהה עם זמרת הבלוז הבלעדית הזו. ההרכב האקוסטי (פסנתר, גיטרה, כלי הקשה, קונטרבס) מעניק לה את הטאץ' הנכון. הביצוע הוא – מירי מסיקה כמו שאנחנו מכירים את מירי מסיקה. כלומר: אם אנחנו מחפשים איזושהי פרשנות שמעבירה את השיר בגדול למגרש שלה – זה פחות. בהמשך יגיעו שירים של מרסדס סוסה ("אלפונסינה", "תודה לחיים"), אדית פיאף (נו ז'ה נה רגרט), אום כול תום ("אנתי עמרי"), להקת אבבא – אגנתה פאלסקוג ("צ'יקיטיטה"), אלאניס מוריסט ("מרי ג'יין") שישתלבו בין אחדים מלהיטיה הגדולים. אין לי בעיה לשמוע את מירי מסיקה בארבע שפות (עברית, צרפתית, ספרדית וערבית) אבל גם כאן התקשיתי למצוא ביצוע של אינטרפרטציה שיעביר אפילו אחד מהשירים טוטאלית אליה –  לבוש באינטרפרטציה קצת אחרת, או איזשהו ניואנס מפתיע. לעומת זאת בשירי מחזות הזמר שהיא שרה – "כוכבת על" מתוך "מצחיקונת" ו – Momma Song מתוך "שיקגו" – התברר כי מסיקה היא כוכבת מחזות זמר ממדרגה ראשונה. תפור עליה. וכשהיא שרה "אף אחת" היא באמת אף אחת פרט למירי מסיקה, מה שאומר שעם כל הכבוד לאלפונסינה וצ'יקיטיטה – אין כמו : "ואף אחת לא תתפוס את המקום שלי בלב שלך". 
בשירים שלה – האף אחת היא מסיקה. העיבודים, שבהם מעורב הבעל אורי זך, מחבקים אותה. הופעה אקוסטית – טובה לה. מסיקה לא רוקרית. כלי ההקשה של גלעד דוברצקי המצוין, הפסנתר של גיל פלדמן, גיטרת הפלמנקו המעולה של אייל הלר, הקונטרבס של מיקי ורשאי, החליל והסקסופון של עופר פלד – עושים לה רק טוב. היא מתענגת על צליל מולטי קלטשר, מינונים של ג'אז, אירופאי, ים תיכוני, קלאסי, פופ.
וגם מה שכבר ידוע: זמרת מצוינת, נוכחות בימתית, תנועה, סלסולים בידיים, קצת ישבן בפעולה, כרגיל – מעט מאוהבת מדי בביצועים של עצמה, הרגש שרץ למרחקים ארוכים, אבל מהבחינה זו – ביצועי רגש – אין עליה, היא נמצאת חזק בתוך השיר, כמו שחקנית שלוקחת לעצמה ללכת עם התפקיד בהצגה עד הסוף ולהרביץ הופעת גדולה מן החיים. יש לה את זה. אבל אולי הגיע הזמן להרגיע מעט. לרסן את האובר הזה, כלומר לעשות מרסדס סוסה ולתת לך להרגיש שאלפונסינה שייכת משך ארבע דקות למירי מסיקה.