אני תועה בדרכיו של הסיפור המסופר ע"י קול מחוספס קודר. מתמכר לאווירה עוד לפני שקיעה בטקסט. נדמה לי שזה שיר על מהות החיים, על מקומו של הגורל בחיינו ("אם הכל כתוב מראש, חייב להיות לזה סימן"), על ההתבגרות, על ההזדקנות במעין הומאז' ל"התפסן בשדה השיפון" של דיוויד סלינג'ר, אחד הסופרים היותר בולטים של המאה העשרים.
השיר בנוי על הבזקי נרטיב, שמקשרים בין מספר-הדובר, החבר ואהובתו. בסיפור של סלינג'ר, הולדן שואל את אחותו פיבי – "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?" (מדובר בבריכת המים בסנטרל פארק) הסיפור הוביל את עמיר לב לעסוק בנושאים כמו גורל, הזמן שעובר, אמונות תפלות שמזמנות התרחשויות רעות, והחיבור ליצירה המוסיקלית, המאפשר התגברות על אמונות תפלות  – מתוך רצון ליצור. ( "התעלמתי כשנקרע מיתר")
המקצב, המנגינה, העיבוד לחשמלית והטון מייצרים פסקול נוגה–קודר לנרטיב של עמיר לב, וגם אם "כוונת המשורר" אינה לחלוטין מתבהרת למאזין – עדיין יש כאן משהו מסתורי ממגנט.

עיבוד: עמיר לב, רם אוריון, יונתן לויטל, נווה קרן, צח דרורי.

הוא לקח אותך לאגם/ זה שסלינג'ר כתב / הסמקת והוא שאל/ לאן עפים הברווזים
בדרך לחניון הכל היה לבן/ האף קפוא, הוויסקי חם/ מושלם מושלם
אם הכל כתוב מראש/ חייב להיות לזה סימן/ לא היו עורבים/ לא היה עץ שנפל/ סתם חרא של מזל
ישבתי הוא שכב / "מה לשיר" שאלתי/ התעלמתי כשנקרע מיתר/ "שלא אשאר כבוי" הוא אמר
בקטע של הסולו לא יכולתי להפסיק/ ניגנתי בלי ליווי את הצלילים/ והאצבעות שלו ניגנו את התופים
אם הכל כתוב מראש…
אהובתו / מלטפים אותך/ אומרים מחר / הלבין לך השיער
יצאתי יש אור במדרגות' סופר בלב עשרים/ לאן עפים הברווזים