האם גם אתם שומעים כאן עידן רייכל? הייתי מפנה את השאלה גם לגלעד שמואלי, שחלקו במוסיקה של עידן רייכל לא יסולא בפז. בעיקר – בפזמון החוזר. לא חייבים אוזן מוסיקלית מיומנת כדי לזהות, לחשוד אפילו בפלגיאט.
מה זה השקט הזה שדוידי מייחל לו? האם מהשקט נוצרת שלמות? הרי מ"הרעש" הפנימי, מהבעירה – נוצרת יצירה. השאנטי אינו מוביל לשומקום. למה חותר אודי דוידי – לרוגע המוחלט כפיתרון אידיאלי? יתכן מצב נפשי, שברגע מסוים, מ"נקודת רעש", כשאתה "טוחן" מחשבות, בא לך להיכנס לשאנטי אבסולוטי. אבל כשמגיעים אליו, הוא הופך אפטיה ומעורר געגועים לאקשן.
בחלק השני של השיר נכנס אלמנט חדש, המתייחס לקול: "את קולך שמעתי בשדות", ומדובר בלשון זכר, ולא כמו שחשבתי תחילה בטעות – כפניה לאישה. אחרי כתיבת הביקורת פנה אלי דוידי ומסר לי מידע חדש – חוץ טקסטואלי – על משמעות המילים: "האמת", כותב דוידי, "שלא סיפרתי לאף אחד על מה כתבנו את השיר, אבל השיר נכתב על בני הבכור, נתן חיים, בן 18, ילד מיוחד, עיוור, נכה ועם פיגור שכלי, ששנים אני מנסה לשמוע את קולו הלא נשמע כלפי חוץ, ומחפש דרך להגיע לתוכו, השקט של הילד הזה הוא מדהים. אכן, את הקול שלו, הקול האינסופי, הבלתי נשמע, אני שומע עמוק בשדות". האם המאזין צריך לנחש שמדובר בבנו? אז כן, מידע
זה משנה לחלוטין את משמעות השיר. ברמה העקרונית, טקסט אמור לעמוד בפני עצמו, ובמקרה הזה – ראוי היה שדוידי היה מוסיף הקדמה קצרה, כי המידע הזה משנה לא רק את הגישה לטקסט ולמשמעותו, אלא לאווירה של השיר השלם.
עדין קיימת בעיה של חיבור בין נושא השקט והרוגע כשלעצמו ובין הסיפור הזה על הבן. שיר ללא תובנה ברורה הוא בעייתי. מוסיקלית, השקט כמוטו – מגיע בטון שקט עד כדי לחש, מתנגן במנגינה יפה בקול הנשמה המתכוון של דוידי, למרות שהדמיון לרייכל מטריד.