לא איש פיוטים אנוכי. המסורות של יהדות המזרח אינן תחום התעניינות שאני מטפח. המושג "שורשים" מכניס אותי ללחץ מסוים. אני משתדל להבין את הצורך לחבור לנכסי השירה של העם היהודי לדורותיהם. מצד שלישי, כשאני שומע יסמין לוי שרה לדינו, אני מוכן לדבר על שורשים ומסורת.
נדמה לי שזה קורה לי, גם כשאני מקשיב למורין נהדר. היא זמרת ומוסיקאית שאומרת לנו: אתם לא מבינים מהי מוסיקה יהודית מזרחית שורשית. תקשיבו למה שיש לה להציע. היא מחברת בין המסורות בשירים של ר' יהודה הלוי ושלמה אבן גבירול, שהיא הלחינה, מתבססת על לחנים עממיים פרסיים בשירים של אברהם אבן עזרא ודונש בן לברט, מארחת את סבה בניהו צדיק ב"צור משלו". ובעיקר – היא מעניקה למוסיקה עידון קסום.
מורין נהדר היא כמעט נס תרבותי בעידן שבו מסורות מוסיקליות נאבקות על שרידותן. בין הבנה והתחברות – הדרך לא פשוטה. כשאני שומע אותה שרה "חון תחון" (בת אהובת אל) בפתח אלבומה החדש, הדרך מתקצרת. האלבום המלא שלה לא יהפוך אותי פריק אמנם של פיוטים בסגנון המוסיקה הפרסית, אבל בשירים אחדים אני לגמרי בתוך העולם הזה. אפשר לדבר על סלסול קולה הענו. אפשר לדבר על חידושים לשירת המסורתית, על שילוב בין שירה מסורתית ללחנים חדשים ברוח המקור. על זן מיוחד של יוצרת ילידת איספהאן שבאירן, שלקחה על עצמה להמשיך מסורת הפיוט של יהודי פרס בגווניה האותנטיים גם במחקר וגם ביצירה.
שמעתי 12 שירים וחיפשתי הערך המוסף האישי, את העיבוד שמביא את מורין קרוב אלי. מצאתי את מבוקשי בשירים אחדים שקרבו אותי למקום שהיא ביקשה להתקרב. מה זה? אולי געגוע למילה ולצליל מקודשים, שגם אם אינם נישאים בפיך, הם מחלחלים פנימה.