שנה למותו. לא עוד הספדים. רק השירים. מבחר נהדר. עונג. ניב קאופמן, שהפיק מוסיקלית את הערב, אמר לקהל: די עם היסטוריה. מעכשיו פאן. הקהל צחק. הוא לא הגיע לכפר הגלילי להזיל דמעה. רבים בגילו של אריק, חיפשו את המילים על המרקע. אחד, עמירם ספקטור, עלה לבמה וסיפר כי ניגן אקורדיון ב"התרנגולים" (הוא שימש בתפקיד סגן גד רפאלי ב"דינה ברזילי"). את ההתרפקות הניעה מחרוזת קולחת, מעובדת היטב, שחצתה את הקריירה של אריק, ששרו עידן חיים דוד, אנה שפיץ, עמרי רוזנצווייג, עדן הולן. בהמשך הצטרפה מירה עוואד הנפלאה.
אצלי עלה מפלס הגעגועים לקול הבריטוני החם במספר סנטימטרים. אני מדבר על קול שליטף וחילחל כמעט 50 שנה, בהבעה בלתי אמצעית, בכל ליווי, גיטרות חשמליות, אקורדיון, בכל סגנון רוק, בלוז סלואו פסדובלה, יווני.
אריק איינשטיין היה זמר, ששיריו העניקו תחושת שייכות אמיתית למקום בו אנו חיים. כשאריק שר על "אור חיוכה", שידחה את בוא הסתיו והשלכת ב"פרח הלילך" – חשנו התחושה הזו, ה"ארצישראלית", שקשה להגדירה. שירים שאחרי טראומות, שירים של מחאה, שירי געגוע ואהבה, זו אותה אהבה שהייתה לי אליו, והיא מתעצמת אחרי מותו, בעיקר בזכות השירים שניב קאופמן מריץ באהבה גדולה.