תמר גלעדי מנסה פרספקטיבה. היא המבוגרת תמהה מה הייתה אומרת לצעירה בת עשרים על החיים. גלעדי מסתכלת ממרחק ומנקודה הזמן הזו על דרכה. היא האמינה בה. מסביב היו "רעשים" מפריעים של אנשים. עכשיו ובדיעבד – המסקנות – יש להאמין במה שבחרת, גם אם לא התגשם הכל. "על מה שלא קרה, תסלחי לעצמך/ חבקי את הילדה, צאי לדרכך".
הצליל מאפשר לגלעדי להעניק לנרטיב מרחב מחיה צנוע. לא הפקה שרצה לפני השיר. שיר פופ-פולק אקוסטי קצבי עם אפקט של מחיאת כף בשילוב מעבר סולו גיטרה חשמלי, שאולי אף נשמע מיותר.
אני לא בטוח שעורכי רשימות השידור ברדיו המיינסטרימי יכוונו השיר הזה לשעות הפריים של ההאזנה, למרות שאינו מסובך. ה"רעשים" שהם שומעים מן הסתם אחרים. תמר גלעדי נאמנה לקו הסולידי שלה, נמנעת מרגשנות יתר, לא נסחפת למלודרמה, נשארת Cool, אולי מדי "קרירה", אבל זהו סגנונה, היא האמינה בו, היא ממשיכה בו.

אם הייתי פוגשת אותך לפני שנים/ מה הייתי אומרת לך על החיים/ אם הייתי פוגשת אותך לפני שנים/ מה הייתי אומרת לך על החיים
בין אנשים, יש רעשים/ הם מפריעים לך/ להאמין, להאמין, להאמין/ בדרך שלך
הנה את, ילדה בת עשרים/ מסתובבת ברחובות לא מוכרים/ בנפשך, ענן שחור, ואין מנחם/ והבטחה שאת, רוצה לקיים
בין אנשים, יש רעשים/ הם מפריעים לך/ להאמין, להאמין, להאמין….
ממרחק הימים אלחש על אוזנך/ את כל הטוב שעוד מחכה בשבילך/ על מה שלא קרה, תסלחי לעצמך/ חבקי את הילדה, צאי לדרכך
בין אנשים, יש רעשים/ הם לא יוכלו לך/ להאמין, להאמין, להאמין/ בדרך שלך