עיון ביקורת

מרגול ואיתי לוי, עוד יום (מילים: אבי אוחיון לחן: אסף צרויה עיבוד והפקה מוסיקלית: אסף צרויה, ינואר 2015)

סינגלים חדשים, שירים חדשים

כמה רע. בואו נקטר קצת על החיים. נוסיף מנגינה עצובה. וכדי שזה יישמע טראגי ומייסר – נבקש משניים שישירו. מרגול ואיתי לוי משתפים פעולה לצורך הבעת הרע הטוטאלי.
הטקסט הזכיר לי חיבורים של ילדים בבית ספר עממי, התבכיינות שהיא פסיכולוגיה באגורה נטולת אמינות. הטקסט עובד על הכללה. כל האנשים נכשלים, כל האנשים עצובים, משקרים,חלשים, שער נסגר, הכל נגמר. לא מאמין לגבב הזה.
לא ברור אם כותב הטקסט כתב שיר אישי (לירי) על עצמו או שיר מחאה הנוגע לכל. אם זה שיר מחאה – אז הוא סובל מהבלעת פרטים (מה אמרת בכך שאנשים חלשים, עצובים?) אם זה שיר אישי – מדוע מסתתר הכותב מאחורי סתם אנשים, ולא כותב את עצמו בגוף ראשון.
המנגינה, הצלילים  השירה המשותפת המסולסלת של מרגול את איתי מנסים להעניק לנדוש הזה "תוכן תחושתי" בקו אוריינטאלי נוגה, אבל הביצוע לבדו אינו יכול להעניק לו אמינות, וללא אותנטיות – אין גם התרגשות.

אנשים משקרים, לא מספרים/ אנשים פוחדים/ מציאות שוב סוגרת/ לא מוצאים שום מפלט זה מרגיש ממש כמו לחיות במקלט אנשים עצובים, לא מבינים / אנשים לא זוכרים/ כמו עלים בשלכת, נושרים/ הם חלשים, עזובים תמיד מלאי כעסים…
עוד יום, עוד רגע לבד בחיים/ עוד דקה, מספיק עם הכוס הריקה/ די להרגיש פגום/ גם כשהולך עקום אז מה אם נפלת, תקום. אנשים מנסים, לא מסתפקים/ אנשים נכשלים/ קנאה שגוברת / שוב השער נסגר/ ונדמה, נדמה שהכל שוב נגמר…

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


6 + 8 =