עיון ביקורת

עמיר בניון , שלכת (הליקון, ינואר 2002)

מוסיקה ישראלית פלוס

עמיר בניון הוא מזמרי הנשמה היותר אותנטיים, שצמחו כאן בז'אנר המוסיקה הים-תיכונית, וכל עקיצה אפלייתית, מבודחת או רצינית, כפי שנשמעה א-פעם על חשבונו (כגון זו של טומי לפיד) קטנה על כשרונו.
אם אלבומו הראשון "רק את" היה נגוע בבוסריות קלה, והשני "אותו מקום אותה הרוח" הגיע לבגרות, בשלישי הוא כבר בקטע של בשלות אומנותית, ודווקא באוריינטציה הרבה יותר מזרחית מאשר באלבומיו הקודמים.
לא כל האלבום מתעלה לרמה גבוהה. יש טקסטים שחסרים מגע של פיוט ואף נגועים בפשטנות מסויימת. למשל: ב"שלכת" מקבלים רצף של קלישאות טקסטואליות, גם "אהבה" ו"סיפור בדוי" נגועים בשגרת הדימויים הנדושים.
אבל מי שמאזין לאלבום בשלמותו, ויש כאן 13 שירים, שומע בחור שמשדר אמת, שמסלסל בקול תפילה אותנטי שאלות קיומיות של בינו לבין עצמו, בעוצמות של כאב וערגה שנוסקות אל פסגות הרגש.
דוגמה: השיר "החולם", על שגרת החלום הטוב מול תחזית העתיד הקשה של תועה שמחפש דבר לא קיים, בעוד ברקע "חרב מעיקה מחכה". זה שיר חזק, שבו בניון מטפס במעלה האוקטבות לזעקה-תפילה מחשמלת. זו דוגמה אחת.
ב"געגועים לדמיון", כמעט-קינה, הסלסול מהלב מתחבר עם הסלסול מהכינור. הדיכדוך הזנה מחלחל כי בניון מצליח להימנע ממלכודת התבכיינות טיפוסית לזמרי הטברנות. השילובים של מנגינה, קצב ועיבוד ים-תיכוני-ערבי, של פסנתר, סקסופון סופרנו וחצוצרה, מראים את הרצינות וההשראה בתחום העיבוד.
"שעה של אור" הוא שיר אוירה יפהפה, בליווי פסנתר ובעיטור של חצוצרה נוגה. שיר על רגעים שאפשר "סתם לאהוב"
והפעם, דומה שבניון יוצא ממסגרת החלון הים-תיכוני ומתדפק על דלת "מוסיקת העולם" במיוחד בעיבוד מפתיע ל"את אינך" של ג'ף ליין, מ"אלקטריק לייט אורקסטרא" בעיבוד שלו ושל אביו מקסים (נוסח ערבי), גירסת דאנס אוריינטלית שמזכירה את CHEB MAMI בעיקר בשירה.
עמיר בניון הוא הכלאת אמת בין מזרח למערב. הוא אינו מספק את הארוחה הלעוסה של הטברנות, אינו מתחנחן ולא מחפש את קהל החאפלות. ומעבר לכך, יש לו מוסיקה ועוצמת הבעה, ואתה מאמין לו שזה יוצא מעצמותיו.

Amir Benayun- Falling Leaves
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 7 = 11