צוותא ת"א 5.4.2007. כארבעים שנה אחרי שהכל קרה, סוף שנות השישים. כשהביטלס, הרולינג סטונס והפינק פלויד היו בשיא תהילתם, והעולם נשא עיניו לוודסטוק.
הכוכבים בארץ היו אילנית, הגבעתרון ויהורם גאון, אבל באיחור ענק התחילו לקלוט גם כאן שמשהו קרה בעולם. בארץ, במשרד החינוך עדיין דבקו בדיעה שפופ ורוק "מקלקלים" את הנוער. הגישה לתרבות הזו הייתה "קומוניסטית" במהותה, כלומר חס וחלילה שנכניס "תרבות זרה" לארץ
אבל את מה שלא התירו הקומיסרים של התרבות, הכניסו חבר'ה צעירים דאז, החלוצים שניסו ליצור רוק מקומי. הימים – ימי הפריחה של מועדוני הלילה של רמלה ורחוב המסגר בת"א. בארץ בקושי ידעו מי זה בוב דילן, אבל להקות קצב מקומיות כבר עבדו חזק מאוד על קאברים של "הטרמולוס", "הצבים", "החיות","מנפרד מאן", "פרוקול הארום" והקינקס".
אחדים מפליטי התקופה ההיא מסרבים עד היום להיות רק שמות מן העבר באנציקלופדיה של הרוק הישראלי. על סף השישים שלהם, הם ממשיכים להתרפק ולהופיע ואפילו להתפרנס בכבוד.
והנה הערב הזה בצוותא ת"א, שהחזיר את חלקם לימים ההם במה שנקרא שנקרא "פסטיבל הקצב הישראלי" סיקסטיז-סוונטיז, ניסיון לשחזור חלקי ביותר של הלהקות שייסדו את הרוק הישראלי. יש מקום להתרגשות.
עלו ובאו: חיימון אלגרנטי מלהקת "האריות" (נוסדה 1965), שלמה
רוב חברי הלהקות האלה הם כבר על תקן סבים שמספרים לנכדיהם על מעלליהם מהשנים ההן. רבים היגרו מישראל ומצאו את מקומם בארה"ב ובקנדה. חיים סבן, שהיה נגן הבס של "האריות", הוא היום חיים סבן, המליארדר הישראלי, מעשירי העולם. חלק קטן פיתחו קריירות עצמאיות משמעותיות – מיקי גבריאלוב ויצחק קלפטר מהצ'רצ'ילים, שבדרך כלל נמנעים מלהשתתף בערבי הנוסטלגיה האלה, והופיעו רק פעם אחת במסגרת שחזור הלהקה בפסטיבל ישראל בבריכת השולטן בירושלים.
42 שנים אחרי שייסד את "האריות" (להיטים כ"אהבתנו דבר צומח", "מרי צועקת הצילו", Bring Our Love Back Home) יחד עם אחיו שוקי אלגרנטי, עלה הסולן חיימון אלגרנטי (57). כשלצידו האורגניסט של הלהקה משנות השבעים, משה זוברמן ובתו הזמרת מאיה. אבל איזה באס: חיימון מפעיל על הבמה מחשב שמספק קצב מתוכנת במקום מתופף. תקראו לזה איך שאתם רוצים – צחוק מהמקצוע או חלטורה. קיבלנו מהסיקסטיז קצת "צלליות", קצת קליף ריצ'ארד, "סוף העולם", קאבר ללהיט של סקיטר דיוויס, מחרוזת להיטים עם"ונוס", "יאלו ריבר", "בלאק איז בלאק", "קיינד אופ האש", Mary Cries Help, Wheel Of Love, "מלכת הכביש" וגרסה ל"באה ממנוחה ליגע".
לא שהיו לי ציפיות גבוהות מ"האריות", אבל באיזשהו מקום חיימון אלגרנטי מנסה בשיניו לשמור על מקור הפרנסה שלו. לא הרבה מעבר.
מה שאי אפשר להגיד
"אותי לא מעניינת נוסטלגיה, אלא מה אני עושה ואיך אני מרגיש עכשיו. אני ילד קטן, מנגן על הגיטרה כול יום משבע עד עשר בבוקר, וזה כייף לא נורמלי", אמר לי.
והדור שלא ידע? "אתה יודע מה: עשיתי ערבי הנדריקס והגיעו להופעות ילדים. שאלתי אותם: מה אתם עושים פה? והם אמרו לי: זה הכי מדבר עלינו . חבל שלא נולדנו אז".
גם המתופף של "הבמה החשמלית", אלי טובול נתן הופעה של מי שמרגיש עדיין בשל לצאת לדרכים. זה מתופף! חוזרים לימי הפסיכודליה, קצת ג'ימי הנדריקס, רוק בלוזי, ושלמה מזרחי מסתמן כמי שיש לו רישיון מחודש ב-2007 לשחזר בוירטואזיות את כל הקלישאות מהימים ההם. כגיטריסט הוא ענק. כזמר – פחות. הצלילים המתמשכים, הווה-ווה, הבלוז-רוקיות עם אלמנט של אנדרגראונד. אני מוכן לשמוע את שלמה מזרחי בעוד שני ערבים כאלה.
בתמונות למעלה: חיימון אלגרנטי ובתו מאיה – "האריות", שלמה מזרחי מ"הבמה החשמלית"
