דון מקלין אמריקן פאיי

דון מקלין אמריקן פאיי

המוסיקה לא מתה, כפי ששר מקלין ב"אמריקן פיי". היא חיה וקיימת בזכות כמה שירים שיחיו לנצח.

קפיטול
5/5

הוא היה נושא השיר השיר המפורסם של רוברטה פלאק"הורג אותי ברכות", והאמת: דון מקלין ממשיך להרוג אותי ברכותו. במועדון "מתגעגעים לסוונטיז", דון מקלין הוא אחד החברים הרצויים, כותבי הבלדות המקובלים ומעוררי הגעגועים, מה שתמיד מעורר אצלי את השאלה לאן הוא נעלם. ככה: אפשר להירגע: ממש בימים אלה מקלין הגיע לבריטניה במסגרת סיבוב הופעות חדש, מבוגר יותר בשלושים וכמה שנים, והוא הופיע ברעננה ב-2018.  זהו אותו הורג ברכות. (לראיון איתו בבי.בי.סי)
בשבעים הוא הגיע לארץ, ואז התפרסמה ידיעה כי התאהב בישראלית. אנחנו התאהבנו בשיריו, שרנו אותם מסביב למדורה בסגנון שרהל'ה. תמיד היה מישהו שלמד את האקורדים. איך נגדירו? משורר פופ. בהגדרה כללית: סינגר-סונגרייטר פולק פופ. אבל המנגינות שלו היו שייכות אך ורק לו. האופן הרהוט שהוא שר, היכולת להעביר את המילה כדי שהיא תגיע בדיוק לחדרי הלב.
את "אמריקן פאיי" (1971), כתב מקלין בעקבות מותו הטראגי של כוכב הרוק באדי הולי ב-1959 בהתרסקות מטוס. לשיר יוחסו לא מעט משמעויות – כולל שיר מחאה על מלחמת ויטנאם. להיט שבזמנו שהה בלי סוף במקומות הראשונים במצעדים.
ויש כאן עוד נאמבר וואן – "וינסנט" שמזהים היטב לפי מילות הפתיחה "סטארי סטארי נייט" – על החיים והטרגדיה של הצייר וינסנט ואן גוך. Till Tomorrow – שיר אקוסטי שקט, קודר, שמושר ברגישות מצמררת. "למה אנחנו לא חופשיים להיות מאהבים? ולאן כל האהבה הלכה?", הוא שואל אותה בצער עמוק. עוד שיר מלנכולי – Crossroads – וכאן בעיבוד לפסנתר מקלין שר על כך שמבחוץ קשה לאנשים להבין מה שמתחולל אצלו בפנים "שמעתי על אנשים כמוני, אך מעולם לא קישרתי", משירי הרגש היפים שנכתבו אי-פעם. מקלין בפשטות מדהימה, בשירה שקטה מצליח להעביר תחושות אמת. "אין טעם לחזור אחורה, כי כל הדרכים מובילות למקום שאני עומד", שר מקלין. "האם את יכולה לחוש את כאבי/ האם תוכלי לרפא אותי", והטונים האלה מחלחלים וצובטים. שיר לאוהבים הסובלים.
עוד שיר אהבה נפלא שממלא אותך בריגושים – Empty Chairs. גיטרה אקוסטית בודדת – על סיום יחסים ותחושת הריק והבדידות. למרות שהיא אמרה שתעזוב, הוא לא האמין שתעשה את זה. עכשיו הוא מקונן, ואיך שמקלין מקונן, עושה לך לחלוחית בעיניים. זזה שיר לרשימת שירי "האי הבודד" שלי.
וגם – Winterwood – מיד טמפו, שיר אהבה בסגנון קאונטרי. הכי דרמטי בדיסק – שיר על מלחמות ומוות, נוקב, ולראשונה מקלין סעור רגשות – The Grave. ועוד אחד לסיום שישפר את מצב הרוח – Babylon, שיר שנוגע מאוד לציבור היושב בציון. ואם אפשר – אז שירו בכמה קולות כמו בשיר. המוסיקה לא מתה, כפי ששר מקלין ב"אמריקן פיי". היא חיה וקיימת בזכות כמה שירים שיחיו לנצח.

דון מקלין – Vincent באמפי רעננה 2018

 

1. American Pie
2. Till Tomorrow
3. Vincent
4. Crossroads
5. Winterwood
6. Empty Chairs
7. Everybody Loves Me, Baby
8. Sister Fatima
9. The Grave
10. Babylon

דון מקלין בישראל 2018

דון מקלין פייסבוק

שיתוף ב facebook
share

2 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

2 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן