שפה זרה

איה כורם

עננה, הד-ארצי
4/5

צליל הפסנתר בפתיחה הזכיר לי את את  הפסנתר של בילי ג'ואל בשירים הראשונים שלו.  נגינה מאוד סינקופית, שמגיעה מעוצמות פנימיות.

איה כורם אלבום שני. סיננר סונגרייטרית, משכתבת סיפורים והרהורים אישים לשירים. מגיעה מתוך געגועיה לאהבה שאינה נמצאת נמצא ("רוחות המערב", מהשירים היפים בדיסק). לתינוק שעוד לא נולד ("נומי", שיר ערש עתידי) ועל הגבר-ילד שלא הכי מתאים לה. ("שיר סיכום") שירים הרי נולדים לא מהיש אלא  מהאין. ויש פה ושם גם חיוך.

"אל תאמיני", (נכתב בהשרת "סטארס" של ג'ניס איאן) שיר ראשון מסמן את תוגת ההצלחה. אל תאמיני למה שאומרים לך על השירים. זה בטח מישהי אחרת,  ואת נשארת לבד בסוף ההופעה עם השירים. חשיפה אבל לא נואשת. אפלו קצת מיופיפת. איה דיברה על זה שהיא שמעה את ג'ניס איאן, את היכולת שלה לשיר את הערטול הרגשי באיפוק מסוים, שנובע מאיזושהי צניעות. זה קצת חסר לי כאן כדי שזה ישמע אותנטי עד הסוף, למרות הביצוע מלא הכוונה והמנגינה היפה.

 "הסוף של הסיפור", מתחיל דרמטי, קצב חזק שמניע סיפור על אהבה בלתי מוגשמת. וזה לא סתם מתרחש "ביציאה מהקולנוע". עיבוד סוער. משהו דחוף ולחוץ יוצא מהשיר הזה.

 

קונטרה מרככת – "עכשיו כזאת", מה שעובר לנגד עיניה, עוד מונולוג מערטל רגשות – "ואגרד בציפורניים את העצב החשוף", היא שרה. מנגינה אולטימטיבית, שילוב יפהפה בין מקצב מידטמפו ועיבוד למיתרים. וכאן, איה כורם מאוד מאוזנת מבחינת חלוקת אנרגיות השירה.

"טניה" הוא שיר במקצב ואלסי – "היא רוקדת ושרה אותו שיר כל ערב בבאר", וגם זה סיפור שמגיע כמו מתוך תסריט קולנועי, עם אלמנטים של שנסון רומנטי סעור חושים.

שנסון מעביר ל"שפה זרה" – שיר על טיול בפריז. תחושה הזויה שיכולה לאפוף גם בעיר זרה אחרת. רגשנות רומנטית משתלטת. גם כאן –  עיבוד לגיטרות וקצב שמטעין בדרמה.

ובמדור הפולק:  "אוטוביוגרפיה" – הסיפור שמתרחש ב-1968, ימי דור הפרחים. העיבוד – קאונטרי, בלו-גראס. "מה יהיה איתי, אמא" שיר מחוייך על יחסי אם-בת (עם הרבה דאגות למי שנשארה "קטנה") שמזכירה שירי עם אמריקניים מהפיפטיז-סיקסטיז, סטייל דילן הצעיר. "עשרים וחמש" – שיר על אהבה שכבר איננה ("הוא לא יבוא הלילה אל החלון") שרה כאב בטון אותנטי. 

ומשהו על סוגדי האלים החדשים שהם אלהי האינפורמציה, רוחב הפס ומהירות הגלישה, בשעה שאנחנו מבינים פחות ופחות על עצמנו, על מה שכואב לנו, וכאן איה שרה חזק בקצב ללא פשרות.

אני אוהב חלק לא קטן של מנגינותיה. הכישרון שלה להטמיע השפעות מזמרות שהיא אוהבת – אינו פשטני. לפעמים היא נשמעת אולי טיפה מלודרמטית בחשיפת היתר הזו – אבל הסך הכל – יוצרת זמרת מן המשובחות במקומותינו.

 

 

 

 

 

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

5 תגובות

  1. האמת שזו לא היתה ביקורת קונקרטית על כל האלבום. ייתכן שבאלבום כולו ישנם שירים מדהימים, ואני לא שופט שירים שלא שמעתי. את האלבום הקודם שמעתי, דרך-אגב, והוא לא היה מרשים, בלשון המעטה, והשיר החדש לא נשמע שונה ממנו מהותית. ייתכן שמדובר בזמרת מוכשרת, וייתכן מאד שאני מפספס משהו. ממה ששמעתי ממנה עד עכשיו, השירים שלה הם קלי האזנה אך לא עוצרי נשימה

  2. 1. כל ויכוח באשר הוא חייב להתבסס על עובדות. להקשיב לשיר אחד ברדיו ועל בסיסו להעביר בקורת על אלבום שלם – לא מקצועי, לא הוגן כלפי האמן.
    2. תקשיב לאלבום, כתוב ביקורת כאוות נפשך ואפרסם במלואה.

  3. לא רכשתי את הדיסק. את השיר שמעתי ברדיו (אי-אפשר שלא להיחשף לשיר בעל רייטינג גבוה כל-כך). השיר הזה ספציפית מוכיח ששום דבר לא השתנה, והשירים של איה כורם נשארו סתמיים כשהיו. לא, אני לא סולד מאיה כורם, והיא מאד מוכשרת, אך ישנה חשיפה מוגזמת מדי לכל שיר שיוצא מבית המדרש של רימון, גם אם לא תמיד מדובר בהברקות מרשימות במיוחד (כמו השיר החדש של קרן פלס), לעומת כל דבר אחר שזז במוזיקה הישראלית. נכון, גם ערן צור הוא בוגר רימון, והמוזיקה שלו רחוקה מלהיות שבלונית, אבל בתקופה האחרונה הרבה ממה שיוצא מאגף כורם-פלס-ברמן בתקופה האחרונה נשמע מאולץ ולא מעניין, ולא רק בעיניי, אלא בעיני רבים

  4. זה מעניין: האם הכותב – למרות סלידתו מכורם – רכש את הדיסק כדי להעביר ביקורת שכזו?

  5. מן המשובחות במקומותינו? איה כורם לא מציעה כאן שיר מעניין או מרגש במיוחד, הטקסט והלחן לעוסים והסגנון של בלדות פסנתר סוחטות דמעות מבית היוצר של איה כורם הוא שבלונה, שלא משדרת אמינות. סתמי ומשעמם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן