מחט על תקליט שרוט. הדיסק מתחיל ב- Ye Me Namori De Noche . "התאהבתי בלילה" נשמע הקול בלדינו.קול מן העבר. המחט נתקעת. והנה יגיע החיבור עם "אהבה חדשה", צלילי הפסנתר של שי מאסטרו. ואבישי כהן, נגן הבס פוצח בשירה. "ועכשיו כשהיא עם מישהו אחר, לא נותר לי אלא פשוט לוותר". אהבה בלדינו. אהבה בעברית. מוסיקת-עם של פעם מתחברת לעכשווי. טרומבון ופולגלהורן מצטרפים. אהבה חדשה, רומנטיקה ישנה. אבישי כהן, נגן הג'אז הישראלי-בינלאומי, חושף את געגועיו לימי שישי של ילדותו, עם סבא יצחק שמחה זכרונו לברכה, לתפילות ולפיוטי שבת.

פעם היית מחייך כשמוסיקאים דיברו על "חזרה לשורשים" עוד טרנד, הייתי אומר. היום אולי אני מצטער שהשורשים פולניים-רוסיים שלי מעולם לא הצמיחו משהו. אפס. גורנישט. לא זמיר ולא זמירה. כשאני שומע את אבישי כהן שר "אזמר בשבחין" לפי מילים של האר"י, ומתחבר לקטע המלודי "אדמה" – אני מאמין שאצלו זה היה אחרת.
כהן לוקח הפולקלור וזורם איתו  אל החדש, זה מגיע עם הסלסול. והנה לראשונה – יש משמעות ל"חיבור לשורשים". השמעתי את הקטע לבת זוגי,  וזה עשה לה אסוסיאציה לעידן רייכל.  יש משהו בזה. יש בזה יותר מזה – צליל גרובי אתני עכשווי. ואם גרוב פאנקיי אז בטח "שובי אלי", בס וירטואוזי וסלסול ששייך לאדמה הזו.
גם הגרסה ל"יד ענוגה" זה סוג של קשר לאדמה הזו. דואט הזוי משהו עם דנה עדיני בעיבוד אמביינט מהורהר לקונטרבס. הקלטה ישנה של סבו נשזרת ל"שלום עליכם מלאכי השלום" מתפילת קבלת השבת. אבישי מעניק לקטע החדש קצב דאנסי עם קישוט של עוד (עמוס הופמן) "שעות רגישות" דומה מאוד ל"אהבה חדשה" – ושוב שיר על אהבה שלא מומשה. והפעם – טון נוגה יותר לזכר מבטה העצוב שנותר בליבו מאהבתם הטהורה. מנגינה שככל הנראה יכולה להיווצר רק כאן, בהפקה מוסיקלית של הרבה אווירה.

"דרור יקרא" הוא פיוז'ן שמצדיע לדיאלקט התימני (פיוט של דונש בן לברט) אבל מחבר אותו היטב לגרוב העכשווי (אלתור בס חשמלי) עם ניואנס ריקודי יפה וקולות אווירה שמכניסים את הקטע למשבצת מוסיקת העולם.
ב"אל הציפור" ("שלום רב שובך ציפורה נחמדת") של ביאליק בלחן העממי המוכר, שומר אבישי בקפידה על ההטעמה האשכנזית, וזה יוצא מעודן ויפה, כולל עיטור בקצב מחיאות בסוף השיר שמתפתח לתזמור בנוסח המוכר מהטריו שלו. גם כאן אבישי לא מנסה להראות שהוא "זמר". משרת את הקונספט. הוא כלי. קטע יפהפה. גם ההמשך "סי קאנאמיה"  מראה כמה הוא יוצר ג'אז ורסטילי שמגוון ממקורות רבים – כאן בניחוח אפריקני. וב"צעדי" (מילם ולחן של אבישי) ממשיך אבישי את הדיאלקט התימני בפיוז'ן קצבי ובדואט עם דין דין אביב ובסולו גיטרה של אדם שפלן.
בסיום, אמא אורה כהן שרה "פונצ'ה פונצ'ה" "דוקרת דוקרת השושנה" בלדינו. כהן מצדיע למורשתו. לא שייך לכאן. זה לא עולמו המוסיקלי. אבל זו תודה יפה.
אבישי כהן מתחבר למקורותיו, לדברים שגדל עליהם, לריחות ולטעמים, ומורגש שהוא עושה את זה מאהבה ובאהבה – מתוך צורך כן ואמיתי לגעת בשורשים, אבל בלי להישמע נוסטלגיקן מתרפק, אלא בחיבור חכם ומסוגנן למוסיקה העכשווית שלו.

אבישי כהן ראיון מצולם