עיון ביקורת
לרכישה >>

מי מפחד ממוזיקה קלאסית?, מאת יוסי חרסונסקי

מוזיקה

שום דיסק של יצחק פרלמן  אינו מוכר כמו "הכינור היהודי" שלו, אוסף שהוא אחד הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות. נסו לחפש את זה בחנות שיש בה מחלקה קלאסית רצינית. סביר שמישהו שם יגחך. הסנוב המוזיקלי יעקם אף וירים גבה, וממרומי השכלתו וידענותו הוא יביט בך במבט קר ומזלזל שיספיק לך להבין שאתה לא מבין בזה כלום.
אז נכון: יצחק פרלמן אינו נגן כליזמר. הוא אינו הפידלר שמאלתר בין הקלרניט לאקורדיון בפסטיבלי מוזיקה יהודית ועולם. מוזיקה יהודית גם אינה הלחם היומי שלו. אבל מי שמחולל נפלאות עם קונצ’רטו לכינור של בטהובן לא יכול לפספס את הצליל הנכון מהמוזיקה שבאה מבית אבא ואמא, מהבית בו דיברו הרבה יידיש. מה שבטוח: כפנומן קלאסי, פרלמן מוכר תקליטי מוזיקה יהודית יותר מכול להקות הכליזמר ביחד.

"מי מפחד ממוזיקה קלאסית?" אומרת הקלישאה, אבל כמה הקלישאה הזו משמעותית כשמדובר בתעשיית המוזיקה. זו מזהה את הציבור הגדול ש"מפחד ממוזיקה קלאסית", ואינה מוכנה לוותר עליו.
האלטרנטיבות המוצעות: מוזיקה קלאסית לייט, מה שנקרא "קלאסית קלה" (דיסקים כמו "קלאסי פוגש עולם", "קסם החליל", "הדרן" של פרלמן) ומצד אחר – מתפתח ז'אנר שממוקם במצעדי המכירות של מגזין ה"בילבורד" תחת המשבצת "קלאסיקל קרוסאובר". זמר האופרה הכי מצליח בעולם בימינו לפי ה"בילבורד" הוא אנדראה בוצ'לי עם האלבום Vivere – Live In Tuscany. בוצ'לי מזמר את הרפסודיה ההונגרית של ליסט לצד "בסמה מוצ'ו" ו-Time To Say Goodbye.

"קלאסיקל קרוסאובר", זה לא בדיוק "קלאסית קלה" אלא צומת מוזיקלי שבו נפגשים קלאסי עם פופ ,מוזיקת עולם, ג'אז ואפילו רוק. הכפר הגלובלי אוהב החנפות כאלה של "ויואלדי באירלנד", "באך בברזיל" וגם זמרי אופרה שהולכים על תמהיל קלאסי פופ – פוצ'יני, ביטלס, טנגו וברודוויי. מוזיקה קלאסית קרוס אובר יכולה להיות גם קטעי ג'אז מאת גרשווין וקול פורטר בעיבודים לרביעיית פסנתר ג'אז ותזמורת. או ז'אק לוסייה מאלתר על מוזיקה של באך. הצ'לן יו-יו מה מנגן סמבות ובוסה נובות.

המילה "קלאסית" הגזורה מלטינית (במקורה הייתה מכוונת לבני המעמד העליון ברומא כניגוד לפרולטאריים) מגדירה מוזיקה מונומנטאלית שעמדה במבחן הזמן – מוזיקה שנכתבה לפני כמה דורות ועדיין מוסיפה לעורר עניין, וזאת בניגוד למוזיקה פופולארית קלה. בהשאלה גם מוזיקה פופולארית (פופ) מכונה לעיתים "קלאסית". למשל: ביטלס זה כבר "קלאסיקה".
אם מדברים על "קלאסי קל" – כאן ישנה מסורת ארוכת שנים לכל תזמורת המכבדת את עצמה – כמו סדרות של קונצרטים לכל המשפחה. האופרה הישראלית למשל, עורכת במשכן לאומנויות הבמה "שעת אופרה" לילדים ("חליל הקסם", "אורפיאו ואאורידיצ'ה", "הנזל וגרטל") המשמעות היא לקרב למוזיקה הזו דרך היצירות היותר פופולאריות והקלות שלה.

גם הנגנים המהוללים אינם פוסחים על הקלאסי-קל והקלאסיקל קרוס-אובר : הצ'לן יו -יו מה ממשיך לנדוד בשדות מוזיקת העולם. ב-1998 הא הוציא אלבום מחווה לטנגו ולאסטור פיאזולה וקיבל על זה גראמי. לאחרונה, הקדיש אלבום למוזיקה הברזילאית – "אובריגדו ברזיל".
יצחק פרלמן
הוא להיט בשני הז'אנרים: "יצחק פרלמן – הדרן" הוא מצעד להיטים שכולל בין השאר את ריקוד סלבוני מס.2 במי מינור של דבוז'אק. ה"מלודי" של צ'ייקובסקי. קלאסי קל? זה אינו מוריד כלום מהמשקל הסגולי של פרלמן. אין דבר כזה פרלמן "בקלי קלות" ופרלמן "למתקדמים". יש פרלמן אחד.

קלאסית-קלה בשנים האחרונות היא תחום הרבה יותר מתפתח – גם מסחרית, ולא סתם יצר ה"בילבורד", מגזין המוזיקה המסחרי משבצת הנקראת "קלאסיקל קרוסאובר" שבה נמצא בעיקר זמרי אופרות ששרים הכל.
התחום מתחלק בין זמרי אופרה מגה סטארים שבחרו ללכת על מוזיקה שמוכרת הרבה דיסקים, כפלסידו דומינגו, אנדראה בוצ'לי ואלסנדרו סאפינה, זמרי טנור לוהטים שמוציאים אלבומים בקצב של זלילת פיצוחים (לאחרונה – דומינגו ב"ברודוויי שאני אוהב") , ובין זמרי קרוס אובר צעירים שכלל אינם מגיעים לאולם הקונצרטים הקלאסי, אלא הולכים על קהל של שוחרי פופ ועם אלבומים מעורבים שיוצאים בדרך כלל בתזמון מדויק ערב חג המולד לצורף מתנות כריסמס.

הדוגמא הבולטת בארה"ב הא זו של ג'וש גרובן. עשרה מיליון אמריקנים רכשו את אלבומיו. כולו 27, וכששאלו אותו מה הוא רוצה להיות לכשיגדל, הוא אמר פאבארוטי, אבל עם נטיות פופיסטיות. ספרדית ואיטלקית הן שפות רגש, אבל במקרה של גרובן גם אנגלית מאומצת לצורך נוסחת שירת הרגש האופראית.
הוא בדיוק ה- Classical crossover היינו – לא קלאסי אוריגינאלי, משהו בין ובין. המנעד של גרובן נע בין בריטון גבוה לטנור נמוך. לא חשוב אם זה פופ, קלאסי, גוספל. גרובן מאמץ רפרטואר רחב. משירי טלנובלות סוחטי דמעות דרך ביצוע ל"אולטימה נוטה", והוא מגיע עד המקהלה של התזמורת הסימפונית של לונדון, ואפילו ל"ליידסמית' בלק ממבזו", חבורת הזמר האפריקנית.

עוד דוגמא: להקת הבנים Il Divo. חבורה של של זמרי אופרה צעירים עם סקס אפיל ענק, שחוברו יחדיו מארצות שונות, שמצליחים להלהיב גברות בנות שישים שמגיעות לבמה לקבל חתימות, להעניק פרחים ודגלונים.
ההופעה של Il Divo ב"גריק תיאטר" (DVD, הד-ארצי) היא האמא האבא הסבא והסבתא של המיינסטרים פופ אופרה. ארבעה חבר'ה עם קולות חבל"ז, מחויטים בחליפות, קורנים מבריאות ואושר, שרים את הלהיטים הכי קליטים בטונות של רגש. הרפרטואר שלהם כולל גרסה אופראית ל"לילות של משי לבן" של המודי בלוז באיטלקית, "קארוזו" Somewhere מ"סיפור הפרברים" וגם אופרה של ורדי.
Il Divo הם יורשי שלושת הטנורים לפחות מבחינת היקפי מכירות בז'אנר הקלאסיקל קרוס אובר, למרות שבמראה החיצוני שלהם הם מזכירים יותר דוגמנים של ארמני.

הטרנד הגיע עד אוסטרליה: ללהקה קוראים – "עשרת הטנורים". לא פחות. עשרה טנורים צעירים, כולם אוסטרלים, הכירו בזמן שלמדו ביחד אופרה באוניברסיטה, וכולם רוצים להיות גם זמרי אופרה בדרגת ההצלחה של ווסטלייף. האמת, הם לא רחוקים מזה. אין להם בעיה להחליף צבעים כזיקיות. איך מחברים עשרה טנורים לקבוצה מזמרת אחת? עובדה. הם יכולים לתרגם כול שיר פופ הכי אידיוטי לאריה, כשמאחוריהם מנגנת הסימפונית של לונדון.

מה קורה בחברות המוזיקה בארץ? פונוקול הוציאה את סדרת "הקולות הקסומים". אלה הקולות שנוגעים בקלאסי, אבל לא מכריחים אותך להיות דווקא פיור קלאסי. קיטש יהיה תמיד סחורה נצרכת. למה קולות קסומים? היום קסם מוזיקלי זה אופרה שנכנסת לתחום הגיטרות החשמליות, הסימפולים והאלקטרוניקה. הקולות הקסומים הם הקולות שמגיעים לטקסי פתיחה של אולימפיאדות. זמרי אופרה שאינם מוותרים על מגרש המוזיקה הקלה ושאר ז'אנרים. שרה ברייטמן שרה באיטלקית את מה שאנחנו מכירים מסלין דיון באנגלית כ- My Heart Will Go On, הלהיט הגדול מ"טיטאניק". זה נקרא: IL Mio Coure VA. אלסנדרו סאפינה מוסיף את הקיטש האיטלקי שלו ב"סמפרה פר סמפרה". "קולות קסומים" זה גם מטעמים הפסואודו-ליתורגיים של Georgian ב-Nothing Else Matters הלהיט הגדול של מטאליקה – וזהו כבר סוג של מניפולציה. באמת מה הקשר בין רוק כבד לקיטש גרגוריאני ליתורגי?

באן.אם.סי הולכים חזק הסדרה של האחים קלאז – קלאסיקה פוגשת את קובה. קלאסי בקובה, סלסה בקובה, ג'אז בקובה, מוצארט בקובה אופרה בקובה, הכל הולך אצל האחים קלאז בקובה. סיפור ההמצאה – הקלאסי מתחבר לסגנון הקובני באיזי ליסנינג קליל, שעובר לאורך כל הדיסקים – בתזמורים אחידים על גבול הקלילות הנסבלת.
אחד הלהיטים הגדולים של הליקון הוא "קסם החליל" זה מסוג האוספים מפנקי האוזן מנכסי צאן הברזל של המוכרים והחביבים – כמו פרק ראשון מהקונצ'רטו לנבל בעיבוד לחלילית מאת הנדל בנגינת מיכלה פטרי. ג'יימס גאלווי אוחז בחליל הזהב כדי שלו לנגן פתיחה מסרנדה לחליל, כינור וויולה, וזה מגיע עד איאן אנדרסון מנגן את Bouree של י.ס באך.
עוד נמצא בסדרות האלה דיסקים כמו "קלאסי פוגש עולם": מוצארט מגיע למצרים, ויואלדי לאירלנד, באך לברזיל. גימיקים? לא רק. אבל מוצארט מתהפך בקברו למשמע סלסולה של "מוסיקת ליל זעירה" עם אלמנטים תזמור ערבי (כינורות ודרבוקות) עם הסימפונית הבולגרית והאנסמבל למוזיקה של קהיר.

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


3 − = 0