אלבום אחד בלבד, וכבר הופעה ל-55,000 איש בפריז?! אין ספק: שיחק אותה מיקה. בגדול. אני אומר את זה בכפל משמעות – כי מיקה הביא לצרפתים  מופע מושקע כפי שהם לא קיבלו הרבה שנים. עיצב ארץ חלומות של קרקס וליצנים (מליצנים מעופפים, אסטרונאוטים מרקדים סטפס, דרקון סיני ענק), עולם שהדימויים שלו נשאבו מסרטים מצוירים,, כוריאוגרפיה אקסצנטרית, והבמה הצבעונית תססה וגעשה כשמיקה קיפץ וגם ניגן ליד הפסנתר מ"רילקס" ועד "רילקס". ב"ביג גירל" הוא ממשיך בקרקס, מעלה שורה של גברות מפזזות היישר מהתוכנית לרדת בגדול בסגנון הקאן-קאן. מי אמר ש"ביג גיל" איז נוט ביוטיפול? למפזזות השמנות מצרפים גם מבנה של בובת ענק שרואים לה רק את רגליה השמנות. חגיגת ענק של הקיטש הקליל והנסבל. מיקה מפעיל קול פלצט נדיר בשירי האפטמפו וגם בבלדות הפסנתר. וכמובן "גרייס קלי", להיט יפהפה.

שנזכיר מיהו מיקה? מי שלא שמע את "חיים בסרט מצויר" לא יודע מיהו מיקה. ללא ספק אחד מיוצרי הפופ, והדגש על פופ, המקוריים של העשור האחרון – קחו קמצוץ מפרדי מרקורי התיאטרלי של קווין, הוסיפו קורטוב של Beck תערבבו עם שתיים-שלוש טיפות של הווילאג' פיפל ועוד ארבע של בי-ג'יז וגם משהו מ -Scissor Sisters ותקבלו  חמישים אחוז מיקה – קול פלצט מדהים, וירטואוז, מלחין, מפיק, מעבד,  יליד בירות שגדל בפריס ובלונדון.

פותח נוצות כמו טווס מרהיב, עושה מעין הומאג' לשלושים שנות פופ בדרכו שלו. פופ רנדומלי, אקראי, אקסצנטרי.

הרצון להצדיע לתרבות העבר מתבטא גם בהשקעה של מיקה בקונצרט בפריז. הסרט התעודי (האקסטרה) על הפקת המופע בפארק דה פרינס – עוקב אחרי מיקה והצוות מאחורי הקלעים, מתכנון ויצור התלבושות, דרך הכוריאוגרפיה האקסצנטרית, ועד ההפקה הייחודית והמורכבת שהפכה את המופע של מיקה למשהו שרק ה-די.ווי.די הזה יכול להעיד שהוא התרחש במציאות.