למה?

מוסיקה - ביקורת מוסיקה

0/5

מישהו האשים אותי פעם – "אתה לא אובייקטיבי".  כמעט לקחתי את ההערה כמחמאה.

כל משפט שני הוא ביקורת.

"תראה איך היא נראית? – זוועה!"

"ההופעה הייתה מה-זה משעממת"

"טעמת את זה? – מדהים!" או: "מגעיל!"

"על ההופעה הזו לא הייתי משלם חמישה שקלים"

ביקורת היא בחירה. בבחירה יש  פסילה או העדפה. היא מגיעה ממראה עיניים/משמע אוזניים, ריח וטעם. על טעם וריח – יש הרבה מקום להתווכח.

המבקר הלא רשמי והרשמי מגיעים  עם כל מה שהם. ידיעותיהם, בינתם, מטעניהם הרוחניים, ניסיונם. סך כול המורכבות האישית. (רקע, חינוך, אהבות, השפעות)

יש מבקר ב"שלוף", יש מבקר אמוציונאלי, יש מבקר אמוציונאלי שמנתח את תחושותיו. יש מבקר שכלתני, קר, אנאליטי  נטול אמוציות.

כמה דברים שמעוררים דילמות בסוגיית  מה טוב-איכותי: . מלודיה קיטשית או מלודיה מורכבת. כול דיסטורשן זה רע? כשאתה אומר על שיר שהוא קליט, זה טוב או רע? כולם טוענים שלד זפלין זה קלאסה. האם אתה מסכים?

טענות שכיחות כלפי ביקורת ומבקרים: נסה לחשוב איך אתה היית מרגיש אם היו מעבירים עליך ביקורת?  אחרי שתרגיש – אז תעביר ביקורת. או שלא, או: "השקעתי בזה המון", כאילו התוצאה בהכרח נובעת מההשקעה.

השליפות האלו כלפי המבקר: "מי נתן לך את הזכות?", "גזען", "קשקוש בלבוש", "די לפלצנות", "התחביב שלך זה לקטול", "הביקורת שלך מריחה ריח רע של פחד וקנאה". מה שאומר שגם המגיבים מבקרים. לא בדיוק מבקרים – קוטלים בשליפות.

אבל כשהם מהללים, יוצאים להם:  "מת עליה", "אין עליו", "נשמה, קורע", "הגדול מכולם", "זמרת סוף", "מלך, חולה עליו", "גדולה מהחיים", "מ ה מ מ ת!". האם הם "אובייקטיביים"?

המבקר הרשמי יתרחק מסופרלטיבים כאלה. "גדול מהחיים" , "הגדול מכולם", משפטים שבדרך כלל אומרים על מלך מלכי המלכים.

הרבה יותר הגיוני: אחד ויחיד. פרנק סינטרה היה רק אחד. אלבסי פרסלי – אחד. אריק אינשטיין – אחד. זוהר ארגוב – אחד. אבל לא "גדול מהחיים" אפילו לא במשמעות המטפורית.

ביקורת היא לא רק דעת יחיד. לפעמים הקונצנזוס הוא שבוחר. לגבי אריק איינשטיין, למשל, יש תמימות דעים בישראל. גם מבקרים חמורים במיוחד, יהססו לפני שיכסחוהו במחי מקלדת. מעין חסינות שכזו. שלמה ארצי, לעומת זאת, למרות שהוא ממלא בקלות היכלי תרבות ואמפי תיאטרונים  – אינו חסין מפני הביקורת.

הרצון שהדברים יגיעו לאוזן: ישנו מבקר יהיר, אגו נפוח, כל מה שמעניין אותו – ללטף לעצמו את האגו. אני ואפסי עוד. לא לשכוח: כול מעשה יצירה הוא טפיחה אישית על האגו. גם בקורת. כיסוח מפואר יוציא אותי יפה יותר, חכם יותר, נחשק יותר.

ישנו המבקר קדום הדעה: הוא שונא אמן מסוים – לא יעזור בית דין. הוא גם יוציא אותו  מרשימת המועדפים שלו.

יש מבקר שמראש מקבע עצמו לז'אנר מסוים. כל מי שאינו נמנה על הז'אנרים המועדפים עליו – נמצא מחוץ לתחום הביקורת שלו. יש מבקר שמתרחק מג'אז או ממוסיקה ים-תיכונית, הגם שבשני הז'אנרים האלה יש מוסיקה שעשויה למצוא חן באוזניו.

יש שמבחינים בין "ביקורת בונה" ל"ביקורת קטלנית-הרסנית". טענה שכיחה ולא מוכחת: הביקורת הבונה באה מאהבה, ההרסנית – מגאווה, מכעס, מתסכול. בקורת בונה? יש יצור כזה?  היא מעטה, אבל קיימת. לא תמיד מבוקר רוצה לשמוע את האמת הלא נחמדה, הגם שהיא הנכונה. האם אמן שינה את דרכיו היצירתיות בעקבות בקורת שקרא? – אני מניח שמעט מאוד. אבל זה קורה, וגם כותב שורות אלו, עם כל צניעותו, שמע לא אחת מאמנים – שלקחו לתשומת ליבם את הביקורת ואף תיקנו. אשריהם.

 

 

  

 

 

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. בקשר לסוגיית "אניני הטעם"
    אני חושבת שאנינות טעם באה לרוב ממצב שבו נפתחים לכול העולמות ,הסגנונות וכך לומדים להכיר ,להבין מהי מוסיקה טובה, משובחת (לא בהכרח לגבי מוסיקה ).
    לכן על טעם ועל ריח בהחלט יש מה להתווכח , ובדרך כלל בעיניי חסרי הטעם , לא נולדו כך ואי אפשר לשנות זאת , אלא אלו שפחות משכילים ,מפותחים ,פתוחים לתחום המדובר.
    לכן כדי להנות מהמיטב צריך להכיר !

  2. לגבי אובייקטיביות – לא תיתכן "אובייקטיביות מוחלטת". אף מבקר, גם אם הוא "שכלתני, קר, אנאליטי נטול אמוציות" איננו אובייקטיבי לגמרי! גם לכתוב שאריק איינשטין יש רק אחד זה לא אובייקטיבי. בכלל, אני לא אוהבת את המילה הזאת – אובייקטיביות. גם אם אפשר להיות אובייקטיבית באופן יחסי (להבדיל מבאופן מוחלט), אני אעדיף מילים והגדרות אחרות על פני "אובייקטיביות יחסית". אני מעדיפה מילים כמו אמינות, יושר אינטלקטואלי, הגינות, כנות, הגיון ועוד. גם את המילה "ענייני" (שהיא כמובן מילה נרדפת למילה אובייקטיבי) אני לא אוהבת.

  3. קודם כל, היה נחמד לקרוא את הרשימה הזאת, גם אם אולי לא הסכמתי עם חלק מהדברים. לגבי הקלישאה (ואני לא מתכוונת לקלישאה במובן הרע של המילה) "על טעם וריח אין להתווכח" – זה אולי ההבדל בין "אניני טעם" (בין אם הם מבקרים רשמיים כמוך ובין אם מדובר בלא רשמיים), לבין א/נשים כמוני שאינם/ן בעלי/ות "טעם משובח". מבחינתי על טעם וריח אין להתווכח, כי אני אחת שאוהבת גם הרבה מאוד דברים שאתם לדאבוני -"המבקרים האנינים הרשמיים והלא רשמיים" פשוט לא סובלים! לכן, אם נשים סימן שאלה בסוף המשפט הקלישאתי הנ"ל, התשובה שלי תהיה כן ולא! כלומר יש מצד אחד הרבה מקום לויכוח כי חשוב לקבוע אמות מידה לאיכות של יצירות אמנות וחשוב לדרג יצירות מבחינת האיכות שלהן, ומצד שני גם אין מקום לויכוח, כי יש א/נשים שיאהבו דברים "גרועים" וישנאו דברים "איכותיים". זה נכון במוזיקה, בתיאטרון, בקולנוע, באמנות פלסטית, בספרות, ובאומנויות נוספות, וגם באופנה, ויותר מכל – באוכל!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן