חשבתי על מהפך אצלה. הוא קיים, אבל – חלקי. שמעתי הערות, גם קראתי תגובות באתר זה –  על מרגול שמנסה "להשתאכנז", אמירה שנובעת מאיזו הנחה מוטעית, כאילו המוסיקה הישראלית מחולקת ל"אשכנזית" ו"מזרחית". יש מוסיקה אשכנזית (חסידית) ויש מוסיקה מזרחית  (פרסית,למשל), אבל לא לכך מכוונים המאשימים. ל"מזרחית" בארץ יש חוקים, בדרך כלל, ואני נזהר לא להיכנס להכללות – מוסיקת פופ חשמלית עם אלמנטים ים-תיכוניים – יוונים, תורכים, ערבים.

תרשו לי לא להיכנס לנושא ה"סגנון". לא מעניין. אני מבחין במוסיקה שמנסה לגעת או נוגעת באמת האישית – עצובה או שמחה, ובין מוסיקה שאינה כזו. מבחינתי תגדירו אותה איך שתרצו – מזרחית, אשכנזית,  יוונית, אינדונזית, אפרו-אמו. תקשיבו למרגול שרה אידישע מאמא, ותבינו שזה לא עניין של "מזרחי" או "אשכנזי".

למרגול יש כאן שירים כאלה, שאומרים שלעולם לא מאוחר: גם בשלב הזה של הקריירה היא יכולה סוף סוף להגשים את מאווייה האומנותיים האמיתיים, לספר דברים שנוגעים בנימי נפשה. צנעני היא זמרת בעלת נוכחות אישית וקולית שמסוגלת לעשות שינויים כאוות נפשה. הטונים, הגוון הקולי, העוצמות מגיעים ממקומות של מי שיש לה את זה בענק. אבל גם מרגול, שופטת מדופלמת ב"כוכב נולד", יודעת שזמר זקוק ליותר מזה, ובסופו של דבר גם ה"מה" קובע את תעודת הזהות האומנותית שלך.

האלבום החדש מתחלק בגדול בין 2 יוצרים: אסף לביא צנעני – בנה של מרגול, ואסף אטדג'י שהוא גם מנהלה האישי. שני אנשים מאוד קרובים אליה. מארבעת הסינגלים ששמעתי בשמיעה מוקדמת מהאלבום הזה אני יכול לקבוע – אסף אטדג'י את יוני אמבר וישראל קמחי של  "סרט ישן", ו"עץ ירוק מפלסטיק" מבשרים על השינוי המיוחל. אני מצרף גם את "דווקא היום" ו"חסידות" הנפלא – געגוע נוגע, מגיע לאהבה ישנה – שמרגול שרה נמוך מחוספס ("אתה זוכר איך שרנו שירים וספרנו חסידות לתת שמות לילדים")  גם השירים האלה של אסף אטדג'י ויוני יעיש הם מרגול צנעני של הבשלה שסוף סוף שרה מעצמה ואת עצמה במילים ומנגינה, בתחושות אותנטיות.

 בכל מה שנוגע לאסף לביא צנעני – זה פחות.  שירים כ"צועקת אליך" ועוד יותר מזה "אל תישברי" – דאנס שלוקח את הכאב לרצפת הדאנס – אינם מצטרפים להנ"ל. כתבתי בביקורת על הסינגל הזה שמרגול מנסה להסתתר מהאמת שלה, ללכת באותה קלות בלתי נסבלת לחאפלה. נעשה שמח. אל תישברי. ככה נתגבר.
"צועקת אליך" ("זוכרת את פניך/ואת מבט עיניך/והימים חולפים בלעדיך/למי תמיד הקשבת/על מה תמיד חשבת/אני אזכור כמה שאהבת") אינו שיר רע, אבל זה אינו מסוג השירים האולטימטיביים שמבשרים על השינוי. מנגינה סבירה ועיבוד שעוטף ברובד אווירה משדרג.
לעומת זאת – "מתנה מהשכנה" של גוסטו הוא מפסגות הדיסק החדש, משתלב-משתלב, תחושת הרטרוספקטיבה שעוברת לאורך הדיסק. על הילדה הקטנה שרצה יחפה בשכונה, שעדיין קיימת בתוך תוכה. שיר מצוין  במנגינה, בעיבוד העשיר היפהפה של נדב ביטון. זה שיר שאני עושה עליו Repeat, מה שמרגול קוראת "מברווז".

מרגול מתעקשת לא לזנוח איזשהו קהל חאפלות ב"אם תזכור" של שי רביזדה, שנשמע הסחורה הרגילה העוברת לסוחר. הלכת כבר על דיסק של שינוי, לכי עד הסוף, תעיפי את הדברים האלה. תהיי מפיקה אומנותית בעלת אומץ. כנ"ל הניסיון לרכב על הגל היווני – בשירים כ"מתגלגלים", "אתה יודע", שירים של מלחינים יווניים שאסף לביא התקין להם מילים, ונדב ביטון עיבד אותם קולח – אבל גם כאן תחושה של ניסיון לרצות קהלים, שמזמינים הופעות בשביל הכפיים. לא מת על זה.

שישה שירים שאהבתי מתוך 11 – זה לא מעט. כלומר: אלבום שמעיד על שינוי ודרך חדשה, אבל כמו שציינתי – עם קצת יותר אומץ והעזה אומנותית, היה לה מהפך מושלם, אלבום חיים.