רון אלמוג: תופים, אייל מזיג – בס, שירה, עידו אופק – בס, שירה, גיא מזיג – גיטרות ושירה.

שירים: לא פוגע , רוצה לרקוד , אל תלכי לי , מים קרים , אח איזה בוקר 56', טוב לי ,קרן , שיר קצר עם המון הרוגים , כל הזמן , היום היא נוסעת , סע , אח איזה בוקר 72 , אם רק תדברי , זהו השיר

אז מי הם הדורבנים? נדמה לי שהשאלה תישאל גם באלבום הבא של החבורה. מכירים אתת הנטייה (של המבקרים, אלא מה) לחפש הומוגוניות באלבום של זמר או להקה.

אם הייתי דובר הדורבנים, הייתי מציע: עזוב הומוגניות. הדורבנים מעולם לא חתרו למוסיקה אחידה, אוהבים את הגיוון, את ההתפרעות. מעניין אם איתי גלוסקא, הסולן לשעבר של החבורה, פרש על רקע זה. חסרונו הוא חיסרון, אם כי לא קריטי.

 רוק, פופ, פאנקי, פיוז'ן, מוסיקה ישראלית של פעם. מה שתרצו. חברים טובים באמצע הדרך מנסים לחבר טעמים וצבעים כדי ליצור משהו שנשמע להקה, וגם סוטים פה ושם לכבישים צדדיים.

אני מקשיב לדיסק ונזכר בכוורת. לא שהמוסיקה של שני ההרכבים דומה, אבל נדמה לי שהדורבנים כמו כוורת מנסים להטמיע במוסיקה שלהם משהו מקומי, בלחן, בעיבוד, אפילו נאיבי במידה מסוימת, עם נגיעות הומוריסטיות. אתה יכול, לכאורה, לחבר טקסט "רציני" על יחסי הבינו בינה (רוב השירים) אבל נטול דרמה, לא כבד-ראש: "אני אדם אוהב ואין לי אהבה בחיים/ שמספקים לי מרירות נדיבה". והנה: מה שנשמע ביאוס על הדף, הופך בביצוע הקצבי לקלילות פופית פאנקית מחויכת שכזו.

"לא פוגע" (עידו אופק – אייל מזיג) בפתיחה – מאפיין מאוד את הקו המלודי קצבי של ההרכב הזה, לא פוגע רגשית, אבל משיב רוח בידורית קלילה באוזנו של המאזין.

גם "רוצה לרקוד" (רון אלמוג) המושר מנקודת מבטו של מתבאס מהתנהגותה הלא יציבה של מי שנמצאת –  מקבל זווית רוק פיוז'נית פאנקית סטייל "דם יזע ודמעות" עם הדגש בולט על הבראס סקשן. כנ"ל – "כל הזמן" – שיר מעניין על איבוד עניין ומוטיבציה מול פגיעותיו של הזמן.

הרמוניות הפופ הקוליות של "אל תלכי לי" – הן כיוון תמים משהו, סטייל סיקסטיז, "מים קרים" – רוק פאנקי בקול מאונפף, וגם כאן – על הבלגנים שאוכלים את הסובל-אוהב, שלא הכי מבין מה היא רוצה מחייו. "אח איזה בוקר 56'" (אופק-מזיג) – הוא פרודיה על השירים של הלהקות הצבאיות – בטקסטים ביזאריים, במנגינה ובעיבוד ההזויים. והנה, כשכבר חשבנו שהחבורה עולה על דרך הרוק, מתברר שעדיין משהו מושך את "הדורבנים" לפרודיות האלו? (בגרסה השנייה לשיר בדיסק – "איזה בוקר 72'" משתתף ששי קשת).
 "טוב לי" (להיות לבד) – גם כאן הטקסט המשני לחלוטין – משמש בעיקר בסיס לרוק הגרובי השמח.

חריגים: "שיר קצר עם המון הרוגים" – מנתקים את זרם החשמל מהגיטרות יורדים מהתזמורים הגדולים כדי לשיר בטון נאיבי שברירי על  מציאות של הרג ורצח במנגינת פופ סיקסטיז מובהקת. האנפלאגיות הנאיבית הזו, אקוסטית למהדרין מגיעה גם בשיר הצער על תשוקתו הבלתי מושבת של האוהב בשיר "אם רק תדברי", מנגינה מקסימה, מתוזמר צליל מיתרים. האם הוא מתחבר לאלבום הזה דווקא? – לאו-דווקא.  

וגם הרמוניה קולית מיוחדת המחוברת למנגינת געגועים מרגשת – "סע",  ("סע זה אחיך אני פה בשבילך") בשלוב של טקסט בקול באסי עמוק המדבר על החופש הגדול. קסום.

אז מה הם הדורבנים? לא בטוח שהתשובה שאני מתכוון לתת תהיה מדויקת. מוטב שאמנע, כי גם הם לא בדיוק יודעים מי הם.  אסתפק – בסך כל הצבעים שמרכיבים, שמנסים להתחבר, חלקם נאים, חלקם יפים, אבל עדיין אני ממתין לדורבנים המרהיבים, לדיסק האולטימטיבי של החבורה זהו.