כששני זמרים שרו שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי, דיברו על כיוון חדש. כשארבעה זמרים הוציאו אלבומים המכילים פיוטים ושירים מימה"ב והתפילה – הסתמנה מגמה. בהמשך המגמה הפכה לגל. הגל הפך טרנד. ועכשיו – פסטיבל.
היכל התרבות יארח את ערב הפיוט הגדול (22.12) מרכז ברודט לתרבות יהודית בשיתוף "ידידי השכחת" של בית הלל כבר הולכים על פסטיבל הפיוט הראשון בתל-אביב, סדרה של 3 מופעים.
"ערב הפיוט הגדול", "פסטיבל הפיוט". גם אני שואל האם אנחנו בפתחו של נחשול מסחרי שעומד להפוך לצונאמי תרבותי.
מה רע בכך? למה לחשוד בכשרים? תשאלו בצדק. תתבונן ברשימות הזמרים. בערב הפיוט הגדול בהיכל התרבות לא פחות מאשר – ערן צור, קובי אוז, דודי לוי,
ככה: אינני חושד בכשרים. אחדים מהזמרים והיוצרים המשתתפים – אכן הגיעו אל נכסי המקורות מתוך צורך אמיתי לחבור אליהם. רובם גם יוצרים אותנטיים וישרי לב שלא יעלו על רכבת הפיוטים הדוהרת כדי להצטרף לטרנד. יתכן, וגם כאן, אני נזהר – שאכן אמנים רבים – בצר להם, פונים ביושר למחוזות העבר. אני גם מאמין שיש פה משהו הרבה יותר עמוק מאשר טרנד אופנתי, שראוי לתחקיר מעמיק.
אני גם לא רואה רע בחבירה בין ההוויה התרבותית הישראלית העכשווית לבין אוצרות התרבות בני אלפי השנים המשתקפים בפיוטים. אין לי חצי דבר על היופי שמוצא ברי סחרוף באבן גבירול, החבירה המופלאה של אתי אנקרי לר' יהודה הלוי, הניסיון של קובי אוז לקחת את המקורות לזווית שלו.
ממה אני כן חושש? ממגמת מסחור, מהפיכת גילויים אומנותיים אותנטיים לחלק מפסטיבל פיוט לאומי פופוליסטי שהופך את הפיוט ללהיט, לסמן תרבותי הכי חשוב שארע כאן לאחרונה. אז עם כל הכבוד הראוי לפיוט, ויש כבוד, אני נגד היסחפות שכזו. מוסיקה כמו כל תרבות צריכה לזרום באפיקיה העכשוויים, לא להפוך את נכסי העבר לאירועים כאילו הם חזות הכל. יש מי שכבר מפעיל את הקטר של הרכבת זהו, ואני הייתי עוצר אותה לפני שהיא יורדת מהפסים.
