הייתם מאמינים? רייכל את גפן. גפן את רייכל? מה שיפה במוסיקה, שהיא מאפשרת את החופש. נפגשים באקראי. מילה פה, מילה שם, ואולי נעשה משהו ביחד. אז הנה תוצאת הביחד: שיר עצוב. עצוב מאוד. מנגינה מינורית מלנכולית יפת צליל. דורשת טון רך, מהורהר, מגועגע. לרייכל יש את הצבע הזה. ליבו הרומנטי פוגש את ליבו הרומנטי של גפן, ויש התאהבות בלב, בנפש שמולידה מנגינה.
הקוצים שנשארו מהפרחים שלה שקמלו, דרכיו של אדם שחיפש למצות את עצמו, רצה לשוט הכי רחוק , ועכשיו – געגועים, כי לא מצא את מה שחיפש. שירה, מנגינה, הרמוניה והפקה אקוסטית שיוצרים את ההזדהות התחושתית, ומי שנמצא ב-Mood הזה יתרגש יותר, ורוב הסיכויים שתדאב רוחו.

קוצים, זה כל מה שנשאר בי/ הפרחים שאת נתת לי קמלו בינתיים
דרכים, בהן אני הלכתי/ עכשיו חוזר על עקבותיי
אחרי שלא מצאתי את שחיפשתי
לכל אחד יש זכות לחלום/ סירות נייר במים/ רציתי רק לשוט הכי רחוק
אני אדם משום מקום/ שמחפש לו רק סיבה לנשום
תראי, בניתי לנו בית/ כשהוא נולד אני נתתי את מה שלא היה לי
קוצים, שמזכירים בכוח/ שלא נותנים לשכוח/ דוקרים אותנו ולא מרפים