האהבה ושברונה. כמה שירים נכתבו. כמה שירים עוד ייכתבו. גברים בוכים. גברים חרדים. פשוט יותר לשיר את התחושות. להביע בפניה את כל מה שאתה מרגיש. סערת הרגשות מגיעה מהצליל. זה לא הפה ששר. זה הלב ההומה. הסערה אצל רמי קלינשטיין חזקה. מלווה בכאב, פחד, בכי, איבוד שפיות. השיר כתוב פשוט, כמכתב, ללא יומרות פיוטיות.

רמי שר את השיר כוידוי אישי. המנגינה והקצב וההבעה נבנים ככה שהתחושה הזו מגיעה ופוגעת. הדרמה מתחילה בצליל פסנתר נוגים, עולה על מסלול "אמצע דרך" קצבי שמטעין במתח יפה, המנגינה והטון מתחברים נכון, נשארים בחלקתו האותנטית של רמי. זה הוא. זו תחושתו. זו כוונתו. במיטבו.

והנה זה כבר עומד להסתיים אני מרגיש/ לא מבין למה ואיך נותרתי אדיש/ אני חי איתך משנייה לשנייה מפחד לשמחה מצחוק לעלטה/ ולא יודע אף פעם אם המחר כולל אותך

הכאב העצמי לא חולף לעולם/ רוצה להיות בטוח מפחד מהמושלם/ מפחד לאבד אותך, מפחד בעיקר/ לשמוע אותך אומרת די זה נגמר/ ורואה אותך בוכה ומשליך רק על עצמי/ מביט בך צוחקת מתפלל זה בזכותי/ רוצה אותך כמו שאת בלי שום תוסף אחר

הכי רוצה לדעת שלעולם זה לא ייגמר

והנה כבר עומד להסתיים אני מוכן/ הנה הסוף מגיע כרגיל הוא לא מובן/ כבר עובד על הכאב, פתאום מה אתה כבר לא אוהב/ נותנת אויר יומיים שלושה בין כוח לחולשה/ לו הייתי נצור בליבך וידעתי מה את מרגישה

הכאב העצמי….

ואיך את מאבדת את השפיות בגללי/ ואותי זה משמח הנה את פה איתי/ ואז המשפט שלך זה רק ריב אוהבים/ אבל אני כבר מרגיש שלסיום מתקרבים/ זה לוקח אותי ישר למציאות לחיים