מנגינה

מוניקה סקס

אן.אם.סי
4.5/5

כבר לא צעירה, המוניקה, רוח הנעורים של העשרים והשלושים כבר אינה מתפרצת בתדירות גבוהה כמו פעם, אבל מדי פעם פוקדת, מגיעה מכיוונים אחרים, בצורה זו או אחרת. שבע שנים אחרי "חיות מחמד" – היא הגיעה, וכמו בתהפוכות מזג האוויר על הגלובוס – בסערה גדולה.
יהלי סובול, שחר אבן צור ופיטר רוט המתינו לה, כלומר לתמהיל שיאפשר להוציא את הלהקה לדרך מחדש. המפיק עופר מאירי עלה איתם על האוטוסטראדה.
אחרי 12 שירים, הייתי אומר – נעים להכיר את הנולדת מחדש. סובול קובע קו, רוב החומר שלו, אבל גם חותמם של שחר אבן צור ופיטר רוט אינו נפקד.
"גשר" פותח את הסאגה הנוכחית במטח קצבי. שיר על יחסים ללא סיכויים. קולו היבשושי של סובול כמו מוסר דו"ח. מחפשים את הגישור המיוחל, אבל כל שנותר זה להביט לשמיים ולזכור כמה אנחנו קטנים. מגיע ברוק מהיר ומזיז, מסוג שלא הכי מתחשב בדכדוכו של הדובר.
נמשיך. יורדים מהדך הראשית לשביל מקסים:. "השמלה ממדריד": מול הכאב האצור בעיניה היפות של בעלת השמלה ממדריד עולות מחשבות על נעורים במטפורה מעניינת – "הנעורים הם מפקד משוגע", וגם משהו על הזמן ("חיים עפים בקצב מפחיד") ועל אי-שינויים ("הרבה הרבה זמן שהקרח לא נמס כאן") מבנה מלודי להפליא, נישא על קצב פונקציונאלי, כשהקול של סובול מעביר את התחושה בטון נרטיבי משדר כאב. צלילי הגיטרות, הקלידים והקולות ברקע מטעינים בעוצמות שמחברות אותי לתדר חדש של מוניקה. להעביר לרשימות הנצח של הפופ המקומי. לא יימס ולא ימאס.
ממשיכים. גשם דופק בחלונו של סובול. "מנגינה" שמתחילה אינטימי. מנקודת מבטו. מעומק הרהורו – העתיד מעורפל . מתחקר עצמו. תחושותיו. אהבותיו. מה שבטוח – את הים הוא אוהב. לגבי היחסים איתה – לא ברור. התקווה – אינה דווקא בתחום היחסים, אלא במוסיקה- "נקווה שהשנה ניזכר במנגינה". מתחיל פסנתר מינורי מאוד. שר כמעט לחישה. הופך מידטמפו חורפי, ומחליף באופן מפתיע הילוך בסיומו לאפ-טמפו – כמו לומר אם כבר מנגינה, אז שתהיה במסיבת דאנס שמחה. התפרעות שכזו. מורכבות יפה.
שנחזור לאוטוסטראדת הרוק? שיר רדיו. להתבונן מהחלון. "מגדלים מזכוכית צומחים מסביבך, גבעולים ארוכים של פרחים ללא גוון". שגרה שמוציאה מהדעת, כי הכל יותר מדי במקום. וגם עצה: "אל תיתן לחיים לעבור לידך" בניואנס מלודי. אני חושב על שלום חנוך בשיר הזה.
שחר אבן צור מכריז שהוא חי בתוך רמקולים ("רמקולים") ושכל השאר בחיים לא הכי ברור לו. Rock מידטמפו, שיר שלא השתלב לי באלבום. יותר מתאים לי בקונטקסט של הדיסק הזה – "להפסיד לניו-יורק" – סובול שר על מי שהעדיפה ניו-יורק על פניו. מתברר ש"הצעצוע" העכשווי שלה עולה לה ביוקר. אין ארוחות חינם אומרת הקלישאה ו"זו לא בושה להפסיד לניו-יורק". שיר שתפתח בהדרגה, שירתו-הבעתו של סובול טובה מתמיד, ותזמור צליל בראס בסיום מעצים את הדרמה.
ועוד אחד שעולה יפה על מסלולו של האלבום החדש – "הסתברות" – מלודי להפליא, שירה תחושתית רומנטית נוגעת שנוסקת לפלצט על המקריות שבהתרחשות. הרמוני להפליא. עיבוד שמעניק לשיר אווירה הזויה משהו. שיר להתאהב.
קולו הרוגע של סובול מבקש ממנה לספר לו סיפור "לפני השינה" (שמו של השיר) אווירת פסטורליה, ואז מהפך לזעקה ברוק גראנג' רווי דציבלים – "לא רואה את סוף הדהרה הזו/ לא מרגיש אדמה מתחת לרגליים … לא מבין לאן אני, לאן אני רץ". קונטרסט מדהים בין שני חלקי השיר. דיסוננס שהוא משיאי האלבום.
"אתה ללא" (שחר אבן צור) – שינוי סגנון, סיפור אפלולי על חוסר אושר של חריג שגר בין הביבים, אלקטרו פופ מהיר , קול נשי שמהרמן "אתה ללא תחליט". מיוחד אבל לא נדבק לדיסק הזה.
גם "ילד מפתח" של פיטר רוט ובביצועו הוא חריג בדיסק. פופ נוסטלגי, מנגינה לוטפת, קולות מלווים הרמוניים, תרצו – שיר חברתי, וכל מי שגדל בשכונת פרברים (כותב שורות אלו) יתרפק בגעגועים על השיר הזה. אז גם אם השיר אינו "סובולי" בקונספט העכשווי – קסמו מצדיק השתלבותו.
סובול העכשווי הוא "מישהו אחר" – יוצא מהבית "לתוך חלום לי קיץ" איטי, הזוי, ביזארי. שיר של אווירה בכל מרכיב. הצליל הרפטטיבי של גיטרות וקלידים בסיום מעצים (את ההזוי) חזק.
בס מודגש קובע קו ב"בלי בלמים" – עולים בסיום על האוטוסטראדה של מוניקה – בשיר נסיעה מהיר. תמונה מרצדת של חוף לבן, חושך בדירה פינתית, רגע רך ומפחיד, כביש באמצע הלילה ומשפט שאומר "תלוי בקורי עכביש, זה נעים להרגיש בלי בלמים".
סובול בטון אפלולי לוקח אותנו לסיבוב רוק הזוי שמסיים האלבום, והנה מוניקה שוב חזק על הדרך הראשית. קחו איתם סיבוב.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן