אודי דווידי מנסה לשדר מאבק בינו לבין עצמו בעימות מול דמות אב. לפי הטון הנוגה המתפעם והדרמטי הוא בטח יודע טוב ממני מהות מצוקתו בעמידתו כבן בשר ודם מול הישות האבהית: מדוע מאוים מעצמו? מה פשר הפחד? מה מחזירו אל האב? למה יחכה עד סוף הקיץ (רק מפני שיום הכיפורים ממשמש ובא?) ובגדי האבל השחורים (לעומת הלבנים) ומדוע נזקק למטפורה של שומרים שהדפו אותו מלבוא בחיק האב? (כאילו האב מפעיל כוח כדי למנוע מלבוא לחיקו? הרי הבעיה אינה באב אלא בו) וגם למה להדגיש שהוא (האב) "מאש" ואני "בשר ודם" זה לא ברור?
לדבר הטקסט הדרמטי המתאר מאבק בין כפירה לאמונה, נדרש סיעור מוחות-רגשות בין אודי ולילך דוידי. מעולם לא הבנתי איך שניים כותבים שיר אחד, ועוד בסחף תחושתי כזה. נאמר שטובים השניים מן האחד, וגם שלפי המנגינה הפשוטה והיפה, הטון וההתרגשות שמביעים ייסורי הלבטים והכמיהה – פיו וליבו שווים.
מבוהל, מפוחד שוב חזרתי אליך/ מאוים מעצמי, לא רוצה להביט לאחור/ לא תמיד כשנפלתי ידעתי לבוא אחריך/ כמו בן שב אל אביו ממסע מהכפור
הדפוני השומרים/ דלתך לא פותחים/ נאבק בכל כוחי לבוא אליך/ ועכשיו אני כבר כאן/ מתחנן נאמן/ הוא מאש – ואני בשר ודם
נשמתי שקפאה, וגופי שרתח כמו נער/ ובגדי השחורים, מיוזע כחוזר מהקרב/ כמו פצוע נדחף מהחוץ טרם נעילת שער/ מתחנן לאביו, שיביט שוב אליו
הדפוני השומרים…
כשהקיץ ייסוג לאחור, ובגדי שוב ילבינו/ אז אשמע את קולו של אבי שקורא לי לשוב/ כשהמלך יצא לשדה לבניו יחכה הוא/ שוב ארגיש בליבי כאותו בן אהוב
הדפוני השומרים…
3 תגובות
אהבתי את הפרשנות גולנצ׳יק אבל לי דווקא היה בראש משהו אחר-
השומרים הם מידת הדין (ואולי הם בכלל מידת הדין של האדם כלפי עצמו שמונעים ממנו להתקרב לקב״ה) וגם אני חשבתי שהאש היא הקב״ה- הרצונות המנוגדים להתקרב אל הקב״ה וגם להתחבא מפניו מצד אחד (שאותם ניתן לראות בשיר במילים ״נשמתי שקפאה, וגופי שרתח כמו נער״ ומצד שני הקב״ה שעליו לצמצם את עצמו בעולם הזה כדי שלנו תהיה חיות (״מלא כל הארץ כבודו״, מול ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״) כי ה׳ הוא מאש ואנחנו בשר ודם. גם הפניה שהשתנתה מגוף שני לשלישי מתאימה כאן, משום שהיא מבטאת את ההתרחקות וההזכרות בכך שבעצם אין אפשרות לגשת אל ה׳ בכול עת (כך גם בברכות מתחילים ב״ברוך אתה״ וממשיכים ב״אשר קדשנו במצותיו״) . הבית האחרון מדבר על חודש אלול ויוה״כ שבו יש לנו הזמנות להתקרב אל ה׳ ללא מידת הדין ואז ״שוב ארגיש בליבי כאותו בן אהוב״ ( בליבי, שמא תמיד הייתי בעצם בן אהוב?)
שיר מקסים
"הקב"ה שכולו אש ומשרתיו אש" (פרקי דר' אליעזר)
הוא מאויים מהמלחמה הפנימית המתמדת המתנהלת בקרבו. 'מאויים מעצמי' מכיוון שזיהה את יצר הרע עם עצמו. היצר שמפילו שוב במדמנת החטא, והוא לא תמיד ידע כי אבא שבשמיים הוא רחום וחנון, ותמיד אפשר לחזור אל זרועותיו.
השומרים הם המניעות, המלאכים המבקשים למנוע ממנו לשוב אל אביו. (שוב יצר הרע בגלגול שונה…).
בגדים שחורים רומזים לחטא שמשחיר את נשמתו של האדם. אולי הבגד השחור הוא גם תוצאה של מלחמתו עם יצריו שהשחירו לבושיו. ושוב הוא מבקש לשוב אל אביו, ובפיו מילות תחינה: אנא, שומריך דוחפים אותי כמבקשים למנוע ממני לפגוש אותך, יצר הרע ומשרתיו הרבים דוחים אותי, אבל נאבקתי והגעתי לפניך, מתחנן שתבין שהוא (היצר) מאש ואני רק בשר ודם ולכן קבל את מלחמתי, גם אם לא תמיד אני מצליח, אבל אני נלחם!
רק כשהמלך יצא לשדה ויהא קרוב אליו, אז הוא יחוש כבן אהוב, אבל במהלך השנה כולה המלחמה היא מנת חלקו.
יוסי היקר, אהבתי את שאלותיך. 'זה לא ברור?' כתבת ולא התיימרת לפסוק, רק הצבת שאלות רבות. אבל זיהית כי פיו וליבו שווים.