הרב שלמה קרליבך מעולם לא היה חלק מרשימות המוסיקה המועדפות שלי, לא משום שלא אהבתי, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה: לא משך אותי. עולמי רחוק מעולמו. לעולמו של קובי אוז, לעומת זאת, אני קרוב מאוד, אבל לא עד כדי כך שהוא יגרום לי לקפץ למשמע המוסיקה של הרבי קרליבך למילים מתוך תפילת שחרית של שבת, גם כשהיא מוגשת בגרסה יותר רוקנ'רול אנרגתית.
קובי אוז של אחרי טיפקס עושה "חזרה בתשובה" מבחינה אידאולוגית-אומנותית. זה כבר אלבום המזמורים השני שלו. אהבתי מאוד את "מזמורי נבוכים". אני מעדיף את היצירה המקורית שלו, על פני קאבר לקרליבך, שאינו מזניק אותי ברגעי כתיבה אלה ממושבי מול המחשב לריקוד סוחף שיקרב אותי לחמדת ימים, זכר למעשה בראשית, גם כשאוז נמצא על תדר אקסטזי.
חֶמְדַת יָמִים אותו קָרָאתָ.
זֵכֶר לְמַעֲשה בְרֵאשִׁית:
