אסתר שמיר מחפשת את הדרך אל השלם מתוך השבור. המסקנות מתוך השירים – יש מקום לאופטימיות. האם התשובות ברורות? לא בטוח, אבל הרצון למצוא אותן, התפילה להשגת הטוב היכולת להכיל את החסר מתוך השאיפה לשלם, ההתגברות על הכאב, החשש והפחד – הם מבחינתה תשובות, לאמור: חיינו מתנהלים מתוך החסר, מתוך החולשה האנושית, כשהאתגר הוא לסגור על פערים, להגיע להגשמה, לאושר נכסף וכו'. שמיר שרה שירים שעוסקים בפערים האלה – בינה לבין עצמה, סביבתה, כשאלהים בתווך, כלומר האמונה, מתוך חיפוש הצד המואר.
אלבום חדש אחרי 8 שנות שתיקה יזכה לכותרת הנדושה "קאמבק". נדמה לי שאסתר שמיר מעולם לא עזבה את המוסיקה, כי המוסיקה לא עזבה אותה מאז "במקום הכי נמוך בת"א ."בשנים האחרונות התמקדה בריפוי טבעי (נטורופתיה) ופיתחה שיטת ריפוי ייחודית "קול הרוח", המשלבת עבודה קולית והתפתחות רוחנית.
מוסיקלית, אסתר שמיר חוזרת אל מהות ה – Folk. זוהי נקודת המוצא. בדרך כלל – הלחן הפשוט, העיבוד הפונקציונאלי. הצליל האקוסטי המעוטר בחשמלי, אבל בלי להגדיר לעצמה קו.
"עשיתי הכי טוב שאפשר" הוא מהסוג הזה שמחזיר לתום של שנות השישים בגריניץ' וילאג של השישים שבעים. קליט וזורם.
ובשיר הבא: "מה שאתה עושה ומה שאתה אומר / מה שאתה חושב ומה שאתה בוחר / מה שאתה סולח/ ומה שאתה נוטר / זה בינך ובין אלוהים"
אלוהים נתפס כשהשתקפות שלה ושל מעשיה – במצפונה הפנימי, ובשורה תחתונה – לא משנה איך תקרא למה שמשקף את האני שלך – אלוהים או המצפון שלך. הקו המלודי, הזרימה הקצבית, סגנון הפולק רוק תואמים לרוח הדברים, במסורת הסינגר-סונגרייטר הקלאסית. שיר בנוי היטב, מסוגנן, מורכב מלודית ,ואסתר שמיר מצליחה לשדר את המסר בטון נוגה שיש בו עוצמה פנימית. אולי ככה כבר לא כותבים היום, אבל שמיר נאמנה לדרכה' היוצרת-זמרת שכותבת ושרה מתוך מה שהיא חשה לשיר.
החיבור ל"בעלת האור" שבאה לעזרת התועה בחושך הוא שיר "צד ב'". פחות מיוחד. קסם המלודיה לא דבק בו. "אני אהיה בשבילך" – אפלולי, נוגה, אינטימי, שיר אהבה מלא כוונה. "התפילה הגדולה" שיר מורכב אפילו יומרני, שעומס מחשבות על חופש ואושר של אנשים באשר הם, על כאב וסבל, תוך ניסיון לרפא ולייחל לאור ולראות את האמת. גם המוסיקה מורכבת יותר מאשר השירים האחרים – בלחן ובעיבוד, היותר "קלאסיים".
פשוט יותר עשוי להיות יותר איכותי: "שירת מחפשי הדרך" כבר נע על קצב ומנגינה סימטריים, סוג של פיוט (יפה), שיר דרמטי בתחילתו שמקבל תפנית לטון תפילתי מאוד על לחימה להישרדות ותפילה להגשמת הנשגב מאיתנו. (מהלחנים היפים בדיסק)
"בואי אלי" הוא שיר של תחקור אישי – להבין עצמך, למצוא משמעות דרך כאבם של אחרים – "כשליבך נרעד מול כאב של מישהו אחר / את מבינה שהוא יכול להיות את" – זווית ראיה שאומרת – לסייע לסובל כי את היית יכולה להיות במקומו. ומצד שני –במצב של מניע לא ברור –שלי נעלייך מעל הרגלייך / שלי מנעולייך מעל לרגלייך / ובואי אלי"..
אסתר שמיר מתבוננת בעצמה-במעשיה ויחסיה כלפי הזולת, ומבינה שיחסיה עמו (הזולת) מהווים מראה וירטואלית אמינה מאין כמוה. בצנעה רבה, היא מחפשת משמעות לחייה באינטראקציה שלה עם העולם. הצניעות הזאת מגולמת במשחקי לשון על הקונוטציה המקראית הקדושה "של נעליך מעל רגליך" –לעצמה, כמו אומרת – כל היחס שלי אל האחר, זה שממול הוא פונקציה של השתקפות האני שלי. המוסיקה קצבית עם עיטורי פלמנקו ונגיעות רוק מודגשות, סיום יפה של דיבור בינה לבין עצמה – חלק מהקונטקסט. לא בטוח שהמוסיקה היא תפארת המלודיה ומצליחה להכיל את עומק המסר, אבל גם כך אסתר שמיר קיימת בה כיוצרת ייחודית וכזמרת עוצמתית.
חוזרים לטון הנמוך, האינטימי ב"אי של שקט" שכולו אמונה שדברים אינם נשלטים: "אל תדאגי ילדה אין רע במה שקורה/ גם אם זה נראה אחרת, אין דבר בא במקרה", שרה אסתר בטון שכולו נוחם ועידוד, אמונה שמגעת עד המשפט – "גם אם אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע".
הסיום "ים הנצח הצחור" הוא טריטוריה מוסיקלית אחרת – צליל ראשוני טהור באוריינטציה שמיימית -אוניברסלית, ניסיון לחבור אל מעבר לגשמי כדי לחבור לנצחי – מתוך השלמה עים הקיים, צליל גיטרה ג'אז מהורהר, שאף הוא משדר את ה"מעבר".
אסתר שמיר יצרה דיסק שמשאיר אותה בספירות שלה, גם בשירה, גם בתובנות, בצבעים המוסיקליים בין העממי-פולק-רוק-אמביינט. גם אם מהאלבום הזה אינה נושבת רוח אופנתית, יש בו מומנטים קסומים שמגיעים מרוח האמת שלה.