ועכשיו אפשר להגיד את זה יותר ברור: רונה קינן סינגר-סונגרייטרית. תרצו: משוררת-זמרת. הגדרות נוחות למבקרים… אני שומע 12 שירים, ומחזיר בשלט כדי לפענח זרמי תודעה. 
השירים – כוחם לעיתים עומד להם כשהם עירומים על הדף ללא צליל בודד. לא משוועים ללחן או ביצוע.
האם הלחן, הביצוע והעיבוד מרימים אותם מהדף ומעניקים להם עוצמות רגשיות? אצל רונה קינן, לעיתים הלחן והקול מספרים את המילים והסיפורים האישיים שמאחוריהם, כמו בהתבוננות מהצד, נעזרים בעיבודים יפהפיים כדי לייצר אווירה. רונה מאופקת, לעיתים שומרת על מרחק-מה מהשירים. ב"המראת ונחיתות" היא שרה על עצב של משהו מאיים בטון רוגע, שפוי. רק צליל הגיטרות מעניק טון בעל מימד דרמטי.
האלבום נפתח בטיסה לח"ול. צילומי הלילה על כריכת הדיסק השחורה (כתם הקפה הוא שלי או שלה?) מוליכים לשדה תעופה. המאזין יצא למסע שלה, מסע לילי שמתחיל ב"עטלפים עפים נמוך", חצי פופ, חצי שיר יווני.
"מה שהלך לאיבוד לא יחזור אלי יותר" שרה קינן, קצב מידטמפו, צליל פלוגלהורן יפה של עדי רנרט, עיבוד שמסגנן.
ובשיר השלישי "תוגה שיכורה" שרה קינן: "אין לי כוחות להציל את עצמי/ כך שאין לי כוחות להציל אותך", ההפנמה בביצוע מותירה את המאזין מרוחק מהשיר היפה הזה. מוסיקלית, יותר מיוחד הסיום האוונגרדי לפסנתר של אסף תלמודי.
את תשומת הלב לעיבוד מושך גם הצליל הדרומי שמפיק הסיגר-בוקס-גיטר בשיר "הקולב", המתאר סיטואציה שלאחר פרידה ואת הפחד התמידי לאבד משהו. המנגינה מקסימה. צליל הגיטר – לווית חן. או: המלודיקה שמעטרת את "מעשנים בשרשרת" – שיר חיבוק לאנשים עצבניים, טון נוגה למרות החיוך וההומור, וגם כאן, בשיר הפולק, רונה מעדיפה לשמור על נימה מתונה.
וגם צליל הגיטרה של ערן ויץ בשיר "במטוס" שמשתתף בצער תחושת הפרידה, שאומר: "כמה את יפה כשאת הולכת מכאן"
זו רונה – האיפוק הוא חלק מהיישות האומנותית שלה, מעדיפה אותו על פני החצנה. מצד שני, באיפוק מגלים עוצמות פנימיות – "הבור", שיר פולק עם ניחוח שנסון, שיר על חוסר ישע להציל מ"בור עמוק" שאומר "אבל את כבר עייפה והוא כבר לא שומע מה שמדברים מהמטבח/ את כבר עייפה והוא כבר לא זוכר אותו, אותי ואותך".
"הלילה לא שירים" – מהשירים היפים והמחלחלים בדיסק. "הלילה לא שירים ולא ריקוד ולא תפילה והלילה הוא שתיקה אחת גדולה ומבהילה". כאן זה הטון הפנימי שעושה את ההבדל ומעניק את העוצמה.
דיסק שגדל בהאזנה שלישית ורביעית – נכון שהיא באה מן האיפוק המסוגנן הלא-סוחף נטול הריגושים המיידיים, אבל בהאזנות הנוספות נחשפים הרבדים שמעניקים עוצמה ועומק. זוהי היא, ובקווי המתאר הסולידיים האלה (גם העיבודים) היא נשארת עצמה. זה לא מעט.

* שירים נוספים הוקלטו בסיטואציות שונות ומעניקים לדיסק בונוס: "סיטואציה" בדואט עם ברי סחרוף מתוך "הפעמון" של עדי רנרט (המילים של שלמה ארצי) – הדואט הוא חידוש נוגה לשיר שנעלם לי במשך השנים. שני הזמרים שרים את הסיטואציה הסוריאליסטית בטון צנוע נוגעים ומגיעים בעדינות בעיבוד אווירה מקסים.
"בדרך הביתה" – שיר הנושא מהסדרה הדוקומנטרית של תומר היימן, "רגע" – של אלונה קמחי ויזהר אשדות – דואט עם יזהר אשדות – הקלטה מהופעה באמפי שוני, "בס בבלון" של מאיר אריאל מתוך "רישומי פחם בצבע", "שוב לבד" (שמוליק צ'יזיק-פיטר רוט) דואט עם פיטר רוט מתוך "פיטר רוט שר צ'יזיק" ו"סוף העונה" (רונה קינן יצחק קלפטר) המוכר מגלי עטרי מתוך הפרויקט "עבודה עברית 2"