ג'ו ג'ונאס (22), הבראדר האמצעי של הג'ונאס בראדרז, עושה מעשה. אני יכול לעשות את זה בעצמי – אמר לעצמו. חומרים מבוקשים: להיטי פופ עם נגיעות דאנס, האוס, היפ הופ וטכנו. מפיקים עם תעודות כמו דנג'ה (טימברלייק, ספירס, מדונה), רוב נוקס (דיהאנה, כריס בראון), בריין קנדי (ריהאנה, כריס בראון) וקלילות על גבול הנסבלת, כדי שלפחות קהל הבוחרים של הג'ונאס בראדרז יצביע באצבעותיו בהקלידו את בקשותיו.
ג'ו ג'ונאס הוא מוסיקת הילדים של ימינו. כלומר – מוסיקת הטינאייג'. פופ אורבני סולידי. האנרגיה, הטון הרך והקלילות מזוהים היטב, אפילו כשמדובר בבלדות רומנטיות כמו Sorry. השילוב של פופ סול וטונים של שקיקה רומנטית. שוברי לבבות (Heartbreaking) הפקת יתר, שירים נדושים על אהבות עכשיו ואהבות עבר.
שני סינגלים יצאו מהאלבום: See No More ו – Just In Love בהפקת שנייה של ליל ויין. מה עם Love Slayer, "רוצח אהבה" בהאוז רמיקס. אם ללחוש הצעה פרודוקטיבית על אוזנו של ג'ו – תוציא גם את זה. ומה עם Fastlife? לא מתאים לסינגל הבא? ככלל שמעתי כאן ג'סטין טימברלייק באחת ממהדורותיו הקודמות.
"פאסטלייף" הוא קודם כל אלבום פופ שיזכה בקלות לאהבת מיליוני אוזניים/לבבות, כי הוא מאוד קליט. האם זה מספיק? תלוי את מי אתם שואלים. הייתי שם מחסום של גיל עשרים. אבל מה: יחסית לשמאלציות של הג'ונאס בראדרז, אצל ג'ו אני מאבחן סימני התבגרות במסגרת הז'אנר הזה. הצליח לבדל עצמו מהלהקה כישות אומנותית העומדת בפני עצמה.

All This Time
Just in Love
See No More
Love Slayer
Fastlife
Make You Mine
Sorry
Kleptomaniac
Not Right Now
Take it and Run
Lighthouse
Just in Love