לשמוע להקה צבאית בנוסח הזה ב-2011 זה כמעט אנכרוניזם. אלמלא היוזמה של המלחינה נורית הירש, שהחליטה להוציא את השיר לזכרו של אהוד מנור (הוא נכתב ב-1985), ספק אם היינו שומעים. הירש כתבה לא מעט ללהקות צבאיות, גוף שהיה בזמנו מוסד בזמר העברי ("מלאך מסולם יעקב" – צוות הווי נ"חל, "האהבה היא פרח" – להקת פיקוד צפון, "זמר שכזה" – צוות הווי נח"ל, "רק בישראל" – להקת חיל הים ועוד רבים)
המלודיה, ההרמוניה, השירה הם זכר יפה לימים שהתרפקו כאן על טוהר השירה של הלהקה הצבאית. מנור והירש מצאו את טון העצב המזכך כדי לשדר את תוגת הגעגוע. אינני יודע מה השיר הזה יעשה היום בתחנות הרדיו, אבל אם יש משהו כמו אנדרטה נוסטלגית לזכר הלהקה הצבאית של פעם – זה השיר הזה בשירתה התמה-יפה של מור מחלב.
בגבעת הרקפות /פעם בשבת / בן טייל עם בת. / היונים היו עפות / איזה לובן שט / ונפרש אט אט
פעם בשבת.
ים, ים של רקפות / הן היו יפות, / זה היה מזמן. / שם, שם פרחו ורודות / אך לא נותר שום אות / ורק קוראים בשמן / אין רקפות / אין יונים עפות, / איפה הן כולן…
בגבעת הרקפות /סלע וסרפד / ואני לבד. / איך ידי היו קוטפות / פרח מיוחד / עוד ועוד אחד
עד שהוא נכחד.
ים, ים של רקפות…
בגבעת הרקפות / אחכה לך / עוד אני שלך / לצפות ולקוות / בוקר לצילך / לילה
תגובה אחת
שיר יפהפה – מדבר על געגועיו של מנור לאחיו. הביצוע ממש מרגש.