השבוע התיישבה יעל דקלבאום ליד יובל בנאי בבארבי לשירי שירי משינה אנפלאגד. מה היא עשתה עם משינה? תקשיבו לדיסק החדש, ותבינו את השאלה.
בכל זאת, היא שרה בערב הזה את "קצוות" מהדיסק החדש. זה הולך ככה: "לפני שתיקה בקצה האור/ כשלא נותרת עוד יכולת לזכור/ הנה נפילה/ לא הראשונה/ בקרוב החושך בא// עוד מבט לתוך עצמך/ רק יעורר את הגעגוע/ כי בתוך ליבך/ לא יודעת איך / נשארה האהבה"
השיר נשמע בתחילתו כמו שיר אנגלי עתיק. במנגינה, בליווי, במקצב. בהמשך מצטרפת חטיבת הקצב, והוא נוסק לדרמה. שיר של חשבון נפש על ניסיון בריחה ומוסר השכל עצמי, שמגיע מתוך הארה: "אל תנסי לעקוף את הזמן שממשיך לנוע/ ואל תשכחי יש בך תמיד הכל"
דיסק בעברית, שמגיע עוד לפני שרבים הכירו את השירים שלה באנגלית, אבל אחרי שהיא עשתה קריירה מתוקשרת כבת "בנות נחמה".
גם אלה (עברית) וגם אלה (אנגלית) מראים סינגר-סונגרייטרית לירית מורכבת, מיוחדת, אותנטית. יעל דקלבאום כתבה שירים על חיפושים של עצמה בתוך סביבה, על רקע יחסים, על רקע חיפוש עצמי.
סינגר סונגרייטרית מפתיעה, בלי שאעשה מאמץ להגדירה סגנונית. הרי הכל עניין של אסוסיאציות: "שמחה ועצב" מזכיר בפראזה מסוימת את קייט בוש. "אדם חופשי" – פולק רוק במקצב סימטרי ריקודי – על זהות עצמית. מאין באתי ולאן דרכי – שאלות שעוברות לאורך כל הדיסק. עוד שיר שנשמע ברוח מסורת אירופאית עתיקה – "כמה קדוש" – שיר על קידושו של החופש בקצב מחול איטי.
"תשרי" נפתח בתזמור קצבי שכמו לקוח מסרט מערבונים, כרקע לשיר שנשמע שנסון. גם כאן – חיפוש עצמי על רקע אווירת כיפורים שאין בה ישועה ("תני לי עוד שניה לשקוע/ בעצמי לנטוע תקוות שוא") ותקווה למשמעות עתידית. מהשירים המרטיטים בדיסק. ואז צליל של פולק אנגלי – "האגם הנעלם" במעין מינואט על ניסיון לשקם יחסים באמצעות קסם מחודש – "משהו בינינו קצת נובל ותם/לא ישוב להיות כמו שהיה לעולם/ אך אם תמצאי משהו מושלם/ בואי תני לי את ידך נלך לשם".
מה שמתחבר ל"שובי לכאן" – משב רוח קצבי ומפתיע בהשוואה לשירים אחרים: "ומתוך הים תעלה ותבוא/רוח חדשה למלא ליבך/שבי ותחכי מול האופק הריק/עד שהיא תביא את אהבתך אל תאמרי נואש/זהו זמן חדש/העבר מתפוגג כענן/שובי לכאן" – לאו דווקא מהמעולים בדיסק.
הומוגניות מוסיקלית? – ממש לא. פנים רבות לה ליעל דקלבאום. רוחות שנושבות לכל מיני כיווונים, אבל כשהיא מנסה שיר מחאה נגד מדינה רעה-רעה-רעה ב"שנת 2010", אתה מבין שזה לא זה. כמעט נטע זר.
את "מלב הים" אני לוקח לאי בודד. קסם המורכבות המלודית – שאומר "האם ביתנו יהיה שלנו/ או שיעלם/ ואז שוב אבלע בתוך לב ים" – והליריות המפותלת הזו סטייל ביורק – חזקה יותר מכל שיר שמדבר על ארץ אוכלת יושביה.
מותר לי לקחת עוד אחד? הוא נקרא "חיק האושר" – מנגינה רבת חסד ונוחם וטון שמחזיר אל דרך העתיד צופנת טוב. צליליו עולים כהימנון ישועה שחובר להפי אנד המרגש של "בית", והשיר הזה הוא שמשאיר טעם נפלא של מוסיקה מבית היוצרת והזמרת הזו, שחיברה לה יחדיו עצב לשמחה.
