עיון ביקורת

אביתר בנאי , אביתר בנאי (סימני דרך הד-ארצי 1997, פברואר 2012)

מוסיקה ישראלית פלוס

נפלאות הזמן. אביתר בנאי 1997 צלח אותו. ניצח אותו. בהתרפקות המחודשת – הדברים בהירים יותר. הזמן משנה דברים, מחולל תהפוכות בראיית דברים ממרחק. כאן, כבמעשה ניסים – התקליט הזה חי חיים חדשים. הולם בלב. אביתר "הישן" זוהר מחדש. נדמה לי, שזה אותו אור פנימי, שהובילו למה שהוא היום. במהות.
אחרי פתיחה קאמרית לכלי מיתר (עיבוד: צח דרורי) חוברים ל"יש לי סיכוי" – "יש לי סיכוי להינצל אני יודע/ אני אוכל להתעורר להתפכח/ אני אוכל עוד לדבר באהבה/ על עצמי על העיר ועל אישה". טון נוגה, מתגעגע, מחלחל.
פגישה מחודשת-מרגשת עם אביתר בנאי  15 שנה אחרי. צילום מטושטש ללא שם. כרגיל מתברר, שהזמן מיטיב עם יוצרים אולטימטיביים. אני עושה repeat על "יש לי סיכוי" בעיבוד הזה לכלי מיתר. הקול והטון שהם אמת-חיים-פה-לב-שווים. צמרורים.
אני שם לב להרמוניה המורכבת של "הדוב והנחש". העיבוד, שטוען במתח של אותות אזהרה, הופך לדרמה. המנגינה של "מתי נתנשק" – על תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה – מפיג בארוטיותו הממזרית את עגמומיותה של הפתיחה. ואביתר בנאי מחייך: "מתי נתנשק/ נקרע את החולצה ממך/ תעלם העדינות/ אמת קטנה תעמוד זקופה".
המינור של "מנגינה יקרה" – שיר על ברירת מחדל – בקול פלצט, שאכן מסביר מדוע "אין לו ברירה", אלא לקרוא למנגינתו היקרה. המנגינה המפותלת המיוחדת של "שן ילדי", ההרמוניה הקסומה, מעידות כי אביתר שייך לדור המלחינים הנכחד ההוא מסשה ועד גרוניך, מתחבר לשיר הנושן "שכב בני" (עמנואל הרוסי/ שלום חריטונוב) בשירתה של שמחה בנאי.
משיר לשיר מתברר יותר ויותר, שזוהי יותר יצירה מהודקת מאשר שיר ועוד שיר. תקשיבו לשיר הפסנתר המונולוגי "שמח שבאת" – "איך יש לך גוף כזה צעיר ויפה/ ונעים מאוד/ואיך אני משונה/משתנה כל הזמן", מה שמן הסתם מתקשר ל"שמתי לי פודרה" בדואט עם אפרת בן צור. שיר שמאיר מחדש את פשטותו הגאונית של היוצר, העיבוד וההפקה היפהפיים של אסף אמדורסקי. ואז מגיע הסערה הדרמטית של "תיאטרון רוסי" על כישלונה הטראומטי של האהבה. על העיבוד וההפקה – קורין אלאל.
המשך הדרמה הסעורה ב"אקדח" על משחק שהופך אסון, על גוף שהופך גופה. תקשיבו לטון ולפסנתר כדי לחוש כמה אביתר היה בתוך הסיפור, וכמה העיבוד של צח דרורי מעצימו. האינטימיות הכואבת-צובטת-דרמטית של "אבות ובנים" – על רצונו של אדם להישאר עם עצמו, סערת רגשות מורכבת. קול פלצטי מסלסל את תחושתו עליו ועל האנשים היקרים לו. הפסנתר – בן לוויה השותף לצערו בשיר הזה. 
דיברנו על דור המלחינים הגדולים של המוסיקה המקומית. תקשיבו ל"תתחנני אלי". מילים לא ייטיבו לתאר. אמרנו כבר: שם ללעג את הזמן. להקשיב לא רק כדי להבין. תנו לרגש להלך. רק הבנה לא תספיק.

* אם הוצאה מחודשת של אלבום, למה לא הוצאה מחודשת של ביקורת. והנה דברים שמצאתי בארכיוני. ביקורת על "אביתר בנאי – אביתר בנאי" מ – 30.7.1997 שהוכתרה בכותרת "יהלום אמיתי".

"האוריינטציה הקלאסית (ליווי מיתרים) על הפתיחה היא כמעט מוטו למוסיקה האישית של בנאי. "יש לי סיכוי להינצל" שר בנאי בקול נוגה גבוה ופתלתל. הבעה של עצב, אבל עם אור בקצה המנהרה. האינטונציה הלא מלוטשת היא חלק מההבעה המלודרמטית הרוטטת.
אביתר בנאי הוא מסוג הזמרים שמצליחים להפנים את הלבה הרותחת בפנים, ולהוציאה עם המון רגש אותנטי. ולבנאי יש מטענים עמוסי רגשות לפריקה. העיבוד של "הדוב והנחש" תואם את עוצמת הריגוש הרוחשת מבפנים. הקול גבוה, מתפתל, אמוציונאלי.
השירים הם שירים של המבוכים הקטנים של החיים, מבוכות שביחסים בינו ובינה, אי ודאויות שבהתממשות יחסים. שירים שאומרים קרעים פנימיים. הרפרטואר שלו אינו מבטיח שאו בימתי. אי אפשר לזמזם אותם. זו עוצמת רגש שמבעבעת מבפנים. הרגש הוא שהופך למילה, לצליל כמו כשהוא מטפס אוקטבה ושר "אין לי ברירה אני מצטער בשבילי", בעיבוד למיתרים ופסנתר אקוסטיים, והפרודוקציה הזו היא דוגמא לסייסמוגראף תחושתי.
לאביתר יש הרבה כאב לשפוך בסולם המינורי, שירים על תשוקה לשינוי, יחסי ילדים-הורים, רומנטיקה מהחדר הפרטי. צריך לשמוע את הטונים המסתלסלים בין המילים. זה הטון שקובע, לא רק מנגינה, ואין ספק, ששיר כ"שן לידי" על חרדות ילדות מהולות בנוסטלגיה – הוא הצירוף האולטימטיבי. תוסיפו את הנגינה המאוד מגוונת בפסנתר, את העיבוד הסהרורי-אוונגרדי של "אקדח" ויש לנו אלבום מיוחד של יוצר-זמר מהסוג הנדיר, עדין יהלום לא מלוטש, אבל יהלום אמיתי"

* הדיסק במהדורתו המחודשת יצא במארז משולש במסגרת סדרת "סימני דרך" – בנוסף לדיסק המקורי, דיסק הכולל גרסאות מקוריות מוקדמות לשירי האלבום ו ודי.וו.די מתוך "האלבומים, הסדרה בערוץ 8 המוקדשת לאלבום הזה.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


5 − = 2