עיון ביקורת
לרכישה >>

יהודה הלוי פינת אבן גבירול, האוסף (עבודה עברית, פברואר 2012)

אוספים, מוסיקה ישראלית

אל תגידו שזה טרנד. וגם אם תגידו שזה טרנד –  איזה טרנד מדהים. מה רע בכך שהרוקרים שלנו מתחברים למשוררי דרום ספרד של ימה"ב? אין חגיגה גדולה מזו למורי הספרות, שרשב"ג ור' יהודה הלוי, שהפכו את שיעוריהם לשיממון מלווה נחירות, עולים מן האוב מוסיקליים-רלונטיים מאי פעם. מה רע שברי סחרוף ורע מוכיח חוברים לשירים שנכתבו לפני כאלף שנים בשפה, שבעיני רבים מבני הנוער המקומיים נשמעת כשפת סתרים?
רנסנס? תחיה-לידה מחדש, כמו שמגדיר רינו צרור את החזרה-התקרבות של מוסיקאים וזמרים למקורות – הפיוטים, לצליל המקאם, המאהוול? יש כאן 30 שירים שאומרים לכאורה – אכן מהפך. חברו את "ילדי זמן הגפן" של ר' ישראל נג'ארה (1555-1625) בביצוע מיכה שטרית וילדי זמן הגפן ל"אם ננעלו" של ר' שלום שבזי (1619) בביצוע גדי סרי מהדיסק "סַפָּרִי" – ויש אכן תחושה, שמשהו גדול מתפיסתנו קורה בתרבות המקומית. זה לא "ריאליטי". מצד שני מה לי ולר' ישראל נג'ארה, הפייטן הנודע מצפת שחי במאה ה-16? הרי שיריו ממש לא נר לרגלי.
האם לצנן את ההתלהבות? למה לצנן?  גם אם אני לא נסחף כמו רינו צרור. יש תחושה של סקרנות יותר מאשר התחברות תרבותית סוחפת, יותר איים בודדים מרניני נפש בתוך צונאמי המסחרא ששוטף את ארצנו. אוהבי ה"מוסיקה המזרחית" – מי ששורשיהם עשויים להיות קשורים בתרבויות הפיוטיות והמוסיקליות האלו,- ימשיכו לנהות בכפיים אחרי הים-תיכוניות הפופית המסחרית, לא יתקרבו לחידושים המוסיקליים האלה לנכסי השירה היהודית באשר היא.
אין כאן מהפך תרבותי גורף, אלא מגמה חדש של אמנים לטעום מהנכסים של פעם, משום שאלה לא רק מסקרנים אלא מקרינים אותנטיות. רבים מהאמנים באוסף אקלקטיים – יש מגיעים מהמוסיקה העכשווית (רוק, פופ) לצורך התנסויות ויציאה מהמנגנתיות העכשווית (מיכה שטרית, ברי סחרוף, אהוד בנאי, ארז לב ארי, שם טוב לוי, אביתר בנאי, מאיר בנאי), חלקם מאמצים את הנכסים כחלק מהווייתם התרבותית (יסמין לוי – לדינו, ליאור אלמליח – עולמו הפייטני, מורין נהדר מסורת הפיוט של יהודי פרס, אהובה עוזרי עם מוש בן ארי – אור הגנוז) מי שמשלבים את שירת אבותיהם עם המוסיקה שלהם (קובי אוז), מי ששוזרים פופ עם מקורות כחלק מסגנונם (יונתן רזאל – "דרור יקרא", עובדיה חממה – "אנא בכוח", המדרגות – שפל רוח, דוד ד'אור ופטריק סבג – "טוב ומיטיב", גיל עקיביוב – "תפילה לעני", דיוואן הלב – "נשמת כל חי"), מי שעברו מטמורפוזה בעולם הרוחני ויצרו פופ מקורי (אודי דווידי – "בן אהוב", גבריאל חסון – "צו השעה").
למה אני מתחבר – לקולות העכשוויים המודרנים שמנסים לגעת במקורות בדחילו ורחימו, כשאהוד בנאי שר "אודה לאל" (שמעיה קוסון – לחן עממי), כשברי סחרוף ורע מוכיח מנסים להעניק פרשנות משלהם ל"מליצתי בדאגתי הדופה" (ר' שלמה אבן גבירול), כשעובדיה חממה שר "אנא בכוח",  שם טוב לוי – "בן אדמה" (ר' יהודה הלוי) – במעבר מהתפילה המרוקאית – באיזושהי רוח שאני מסתכן להגדירה "ישראלית מסורתית ים תיכונית". זה רנסנס אמיתי.
גם אם המוסיקה והביצועים החדשים לא יחזירו אותי לעיין מחדש בשירי אבן גבירול או יקרבוני אל מכמני הפיוט על עדותיו, המוסיקה המיוחדת וההגשה (2 דיסקים בכריכת ספר קשה) מעוררים עניין מחודש אפילו מרגש, ובטח מעניקים להם זכות קיום ולגטימציה מחודשת כחלק מתרבות מתעוררת-מתמשכת.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 3 = 5