את

ישי לוי

אן.אם.סי
5/5

היונה שבאחד השירים עדיין לא הביאה את השלום המיוחל, אבל קיימת תקווה, במיוחד כששומעים לא רק על המפגש ישי לוי-עמיר בניון, אלא גם את התוצאה. זו אינה היונה השבה עם עלה הזית מסיפור המבול (בניון הועיד לה תפקיד אחר), גם לא זו הצחורה, שמסמלת את השלום המיוחל. בניון השיל ממנה את כל כובד המשימה הקדומה והסמליות העכשוית. הוא מורה ליונתו  לגלות לו את הדברים הכי ארציים, שיובילו את דרכו  לבית ולאהבה, ידריכוהו על החיים. אני שומע את ישי לוי שר את השיר הזה ומצטמרר.
ישי לוי את עמיר בניון. עמיר בניון את ישי לוי. איך שלא תהפכו – הייתם מדמיינים צירוף כזה לפני בוא השלום? מי שרוצה להגיד – פסגת המוסיקה הישראלית הים-תיכונית – אהלן וסהלן. הגדרות בסופו של דבר אינן קובעות. התוצאות קובעות.
התוצאה – מופלאה. מה קרה כאן? סימביוזה. ראש יוצר חשב קול יוצר. האם אני שומע את עמיר בניון בקולו של ישי לוי? שומע גם שומע. מרגע שהוא שר "אבא", השיר שפותח הדיסק. אמנם לא אותם הקולות, אבל בטווח הגבוה, בפסגת הרגש – מפגש הנשמות. קרוב מאוד לאבא – יש איחוד נשמות.
הנשמה עומדת מעל המילים ("כל השירים כבר מזמן אותו דבר"), עדיין קייימת, לא מתה, ועמיר בניון אכן מסר לישי לוי טקסט שאומר: "נשמה יפה שלי, אל תלכי לישון, כי אבא יעצור את השעון רק בשבילך". מסלסל לוי את המילים הנכונות, המדויקות. המוסיקה – פופ במקצב פשוט, עבוד מיתרים שמעניק רובד יפה.
אמיר שהסר צובע בצליל חלילו האקזוטי את "תשירי ילדה" (מילים: משה קלוגהפט), לחן נוגה מחלחל – פילוסופיה לייט. באפסותנו מול הזמן, עדיין נשארה המוסיקה, שיכולה להרעיד מיתרים, שהיא מעל לדיבור. "אז תשירי ילדה אין לנו זמן אחר כל חלונות העיר ירעדו"… עצב שנמהל בנחמה.
קרה דבר מוזר: אני פוגש את עמיר בניון דרך ישי לוי מכל בחינה – הטקסטים המצוינים של התועה התוהה בדרכי החיים. המנגינות הייחודיות. האמת והאותנטיות.
קחו את "אלף פעם" הקצבי המרקיד. מדיף ניחוח ים-תיכוני : "אמרתי לך כבר אלף פעם שאני אדם כזה/ מעדיף לישון במקום לקפוץ לרוץ ראשון" גם שיר הבדידות המפעים – "לבד" המעוטר בצליל גיטרות חשמליות דרמטי. הסימביוזה נוצרת ממפגש מילים-לחן-איטונציה. ואחרי צליל הרוק – צליל מיתרים אוריינטאלי ב"כמו להבה" על אהבת ענק שעולה ומתאווה – בשילוב של גיטרות וצליל מיתרים. השיתופיות הזו מגיעה לשיא בדואט התחושתי של ישי לוי ועמיר בניון ב"די לך", שנישא על מנגינה מכניעה. מנגינה רכה ורחומה למילים שמביעות בקשה נואשת: "די נמאס מלכבות שריפות/ מלחפש עובדות שיחזקו אותי/ פעם אחר פעם"
"אלא" הוא טקסט קצר ולא פשוט יחסית לשירים האחרים – היחיד של מרים בניון בדיסק. לא בטוח שישי לוי עשה נכון כשבחר את השיר, לאו דווקא בגלל מורכבותו הטקסטואלית, אלא משום קצב הרומבה שאינו תואם את מהות המילים.
ואז חוזרים לפשטות היפה ב"יונה שלי" – מהשירים המרטיטים ששמעתי לאחרונה, טונים של אמת שיוצאים מתחתיות מיתרי הקול, מנגינה שחובקת את המילים. עיבוד שעוטף. אם יש שיר שבשבילו נולד החיבור הזה בין עמיר לישי – זה השיר הזה.
יבואו עוד יפים – "צעד אחד" – עמיר בניון בעצות ריאליות לבן-אדם (אל תפריז בציפיות מהחיים, אבל גם צעד אחד זה משהו) בקצב ולס, ושיר אהבה הורס – "את" לסיום.
מישהו מוכן לוותר על המושג "מוסיקה מזרחית"? למישהו איכפת לקרוא לשירים טובים שנוצרים כאן "מוסיקה ישראלית"? הבלבול הרי נובע לא משום אי קיום של ז'אנר מזרחי אותנטי, אלא מערבוב של תחומים חברתיים-כלכליים ומוסיקליים.
מעולם לא יכולתי לשייך את עמיר בניון לז'אנר ה"מזרחי". מבחינתי הוא קודם כל יוצר ישראלי, שספג השפעות, בעל סגנון משלו, שאינו ממחזר נוסחאות בשיטת הקונפקציה. ישי לוי הוא זמר הטנור האולטימטיבי של הזמר הישראלי, שהתביית גם על מוסיקת הכפיים, זו שמתאימה לאולם השמחות הישראלי. למפגש כזה – בין היוצר הנפלא לזמר המופלא לא ציפיתי. זה קרה, ולא בקונטקסט של "מוסיקה מזרחית" – והתוצאה מרטיטה, קול הרגש שלוקח ההארה של הדובר בשירים לפסגות רגשיות. המפגש של ישי לוי עם המוסיקה של עמיר בניון הוא צומת שמניב פרי תחושתי בשל ועסיסי. הרבה דברים טובים. יודעים מה: עושה בית ספר לכל הזמרים המתקראים "ים תיכוניים" או "מזרחיים"…

מילים ולחנים: עמיר בניון למעט "אלא" – מילים: מרים בניון, "תשירי ילדה" – מילים: משה קלוגהפט. עיבוד והפקה מוסיקלית: יעקב למאי.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. אני דווקא חושב ש 'אלא' מרענן ומיוחד. נשמע כמו שיר של פעם, ושישי לוי ישיר בלשון נקבה.. – ראוי ליחס מעבר לשתי השורות שכתבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן