את "תיבת הזמרה נפרדת" כתב נתן אלתרמן ב-1938 בננסי שבצרפת, שם התגורר במשך שנתיים. בשיר מתאר אלתרמן את רדת הערב על עיר אירופאית כפרידה מ"תיבת הזמרה", אביזר מיושן שאפיין את שווקי אירופה. המשורר מתנבא על אירופה של סוף שנות השלושים של המאה העשרים כציוויליזציה העומדת להתמוטט: עַל הָעִיר עָפוֹת יוֹנִים,/ עַל הָעִיר, עַל יַעַר פֶּרֶא,/ עַל כִּכַּר הַתַּלְיָנִים,/ עַל רִיסֵי נָשִׁים בָּעֶרֶב". לנוכח המוות שבאוויר ("כי הסוף אחים הוא אלם") משמש  השיר כשיר פרדה מן הדברים היפים, מאהבת החיים (עישון מקטרת, ריח יער) מהתשוקות לנשים – "אפרד מרחוב האבן/ אל עיני סוסים אביט/ כהביט אשה אוהבת".
לשיר נכתבו לחנים רבים. מוכר במיוחד לחנו של נחום היימן שבוצע ע"י הפרברים וחווה אלברשטיין – במוסיקה קצבית רקידה ושמחה. יוני רכטר פירש את השיר במוסיקה דרמטית רבת מתח בביצוע סוער של חיים צינוביץ ויובל זמיר.  חנן יובל התייחס לשיר של אלתרמן בטון רומנטי אמוציונאלי רווי געגועים ספוג צער. שאול צירלין העניק לשיר צליל של אווירה אפלולית רבת צער בשירה אישית מופנמת, שיש בה ערגה.
הפרשנות של אבישי כהן לוקחת את השיר למקום אחר, פחות אמוציונאלי, מוסיקה שמאירה את הטקסט באור אורבני מפוקח,  בפרספקטיבה פחות דרמטית, פחות מתרפקת מהגרסאות האחרות, בגישה פיוז'ן אוריינטלית מיוחדת בשילוב של קו בס מודגש וצלילי סינתיסייזר. מעניין באיזו גרסה היה אלתרמן מתאהב.

על העיר עפות יונים/על העיר, על יער פרא,/על ככר התליינים,
על ריסי נשים בערב.
עם הרוח הנודדת /לא נסע הרחק מכאן./השקיעה נשאה בדרך 
את סלי הדובדבן.
ערב, ערב, עיר ערבית./אפרד מרחוב האבן./אל עיני סוסים אביט,
כהביט אשה אוהבת.
כי הסוף, אחים, הוא אלם./ כי באוני הדממות./ כעיניים מול ההלך 
הדרכים נעצמות.
עוד מקטרת נעשן,/ על מפתן עתיק נשבה /את חיינו נישן 
כתינוק נרדם בשבע.
רוח סער ועננת,/ ריח יער ושנים./ בואי, בואי, על משענת,
בת שירי הנושנים.
על העיר יונים עפות/כל ימי שטים ביחד/אור, ערים ומרצפות, 
זרוע מניפה מטפחת 
ומפלת ליל נתכת /אדוני האדונים/ !גוף נופל על אדמותיך…
על העיר עפות יונים.

על העיר עפות יונים,/ על העיר, על יער פרא,/ על ככר התליינים,
על ריסי נשים בערב.