אני שומר חסד לסמי בירנבך, סולנה של מינימל קומפקט, להקת האלטרנטיב הישראלית, שפעלה באירופה בשנות השמונים. זו הפעם הראשונה שאני שומע אותו בעברית בשיר קלאסי המוכר מאוד בביצוע של חוה אלברשטיין מתוך האלבום "צמח בר". לפי ההודעה לתקשורת, מדובר בשיר הנושא של הסרט הקצר "סוסי נייר" בבימויו של מיש (מיכאל רוזנוב), המביא את סיפורו של גבר מזדקן, שמתמודד עם רגשות מודחקים דרך מפגש סוריאליסטי עם עצמו כאדם צעיר.
רחל שפירא כתבה על אהבה שכולה ויתור, הזדהות, השתתפות בצערו. היא תהיה איתו בכל צרה, בכל מצוקה נפשית. לא תשאל שאלות. תישאר איתו. אצל אלברשטיין זה נשמע שיר של ליטוף למי שזקוק, וכך גם הטון והמנגינה – אימהיים, מפויסים, מלטפים ומנחמים, מתוך כמיהה להתחלה חדשה, להתרצות, להכרה מחודשת של האדם שנפגע.
את התפקיד הנשי בשיר קיבל, כמה מוזר, גבר בעל קול גברי מחוספס ואפל, שר אותו מנוכר, מנותק לחלוטין מהקונטקסט המקורי, מהלך עליך כמעט אימים. אני שואל: למה ומדוע? יגידו לי – הקונטקסט החדש בסרט מחייב. אותי כמאזין זה לא צריך לעניין. אחרי הגרסה המוזרה והמיותרת הזו, אמשיך לשמור לסמי בירנבך חסד כסולן "מינימל". לא אתן לביצוע הזה לקלקל את היחסים בינינו.
כשאתה חיוור מצער /מתחפר בשתיקתך /תן לי לדבר אליך /וללכת בין צלליך
להיות איתך
לא אשאל אותך מדוע /לא אחריד את בדידותך /בזהירות, כמו מהסס /באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.
יש בי כח, יש בי כח, אל תחוס עלי /אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי.
כשאתה עייף עד מוות /לא נרדם בחשכה /בשעה שסיוטיך /מרדפים חלומותיך
אשאר איתך
על ידך אני נודד /בין שנתך ליקיצתך / המילים שלי שבירות הן /וכפות ידי זקנות הן
אך הן לצידך.
כשאראה, או כשתאמר לי /חרש, חרישי /כי מתיך מתקבצים גם אני ארכין ראשי
