עיון ביקורת
לרכישה >>

אלי חדד, אחד פעמיים (התו השמיני, מרץ 2013)

מוסיקה ישראלית

כמעט לכל אורכו של האלבום, אני חש כמבקר בחלקת הצער של אלי חדד. אובדן האהבה, הגעגועים ומעט תקווה. ב”בדואי בשלג” שר חדד – “כמו קבצן לנדבה/ מתחנן לאהבה … על הרצפה אני נשפך/ קופץ מתוך מטוס ללא מצנח”, שיר שמח על עצבות, המוסיקה לוקחת אל שני מחוזות – פופ ישראלי שנות השבעים (עוזי פוקס וכאלה) ומחוזות האפרו קאריבי (רגאיי) בהפקה מוסיקלית יפהפייה שמעניקה לשיר חום גדול.
ובהמשך ב – “סיפור שהסתבך” הוא קרוב אצל כאבו: “בוא עכשיו כאב הולכים לישון/ בוא נראה מי משנינו יירדם ראשון”. הקול דואב, הגיטרות מייבבות יחד איתו.
זהו יהודה פוליקר שבוקע ממיתריו-ליבו  – כל הלחנים, רוב המילים. שלושה עשורים אחרי “בנזין”, נפגשים היוצר-זמר הנפלא והמתופף הרגיש בצומת הנכון לחדד.
ב”ערב שיגרתי”, בלדה קודרת, שר חדד בטון מדוכדך ובקול שבור-מחוספס  על מה שהפך להיות “הרגל לא מאושר”:איבדנו חלומות נסגרנו בין חומות/ סופרים את החובות ומגרדים את הקירות”. גם השיר הרביעי, “האהבה שלי איתך”,  למרות שקצבו מהיר יותר, נכנס למסלול הגעגועים הנואשים והמחסור באהבה – “לא יודע מה עושים/ ואולי קורים ניסים/ הסכרים שלי פרוצים/ העצבים מפוצצים”.
ב”דלתות של אוויר” פוליקר ממשיך גם לספק לחדד את צלילי הבלוז הסופדים את האהבה של פעם: “מתעורר כולי זיעה/ מביט אל התקרה/ המיטה ריקה וחסרה/ וקשה לי נורא”. אם בלדת יאוש טעונה  – זו מחלחלת.
שינוי מוסיקלי מגיע ב”אם אחזור” (מילים: אורי ויסברוד לחן: יהודה פוליקר, מתוך “תגיד אמן”, סרטו של דוד דרעי) גם כאן שיר געגועים, אלא שהלחן הוא מהסוג העממי המלודי הענוג שנוגע במוסיקה היוונית. לא בלדת רוק אפלה. צליל שמאיר את המנהרה האפלה באור קטן ומעודד.
“רגעים” הוא סלואו מלודי בליווי צליל אקורדיון יפה שמחבר בין הצער והייאוש לתקווה והאור בסוף המנהרה: “לחבק ולגעת לאבד את הדעת/ להיות חופשי חבוק צמוד/ שום דבר אף פעם לא אבוד”.
קו הסלואו בנוסח הישן  מוביל את “ניקול” (נתן זהבי/ יהודה פוליקר) שמייצר רומנטיקה דרמטית להזדהות מסיפורה הטראגי של ילדה מכורה בבר של שיכורים בלילה שחור בעיר לבנה. רוחו של ז’אק ברל מרחפת מעל השיר הזה.
ב”קולומבוס” (יואב גינאי/ יהדה פוליקר) מנסה חדד הצעות לצאת מתחושת הפספוס – “תן לכל ההזיות להתממש ועכשיו”, “להיות קולומבוס”, “לחבק את השמיים”, כי אולי אתה ניצב בפני ההפלגה של חייך. השיר הוא היסחפות נדושה משהו, האומרת – תמשיך להאמין, כי מי יודע, אולי הדמיון בסופו של דבר מוביל לכל מה שלא השגת כל חייך. גם כאן המוסיקה היא בלדת פופ-רוק בטעם-סגנון של פעם, שמנסה להציל את התמליל, לחבור למאוויים המובעים בשיר, אבל אתה נשאר בתחושה של שיר מעט כחוש-מרופרף, לא ממש מתעמת עם מהות חשבון הנפש האישי, כמו בבלדת הרוק “איש מוזר”, שמסיימת את האלבום, שהיא יהודה פוליקר המספר על חולשותיו ועל התפקחותו.
חדד פגש את פוליקר במקום שהוא היה חייב לפגוש אותו. קשה להאמין  שיוצר אחר היה מעניק לחדד את שהעניק לו פוליקר, סוג של בחינת נפש והקשבה ללב, והאלבום הזה  נשמע כמו שליבו של פוליקר נמצא בגופו של חדד. אחד פעמיים.

שירים: בדואי בשלג, סיפור שהסתבך, ערב שגרתי, האבה שלי איתך, דלתות של אוויר, אם אחזור, קולומבוס, רגעים, ניקול, איש מוזר.
הפקה מוסיקלית: יהודה פוליקר

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

עד כה נכתבו 2 תגובות

  1. ‏אני לא אשכח איך הייתי יושב בקהל והיה מקדיש לי שיר מאוד יפה ביוונית ושר אותו מעליב
    (שמעון בן-שושן)(23/03/2017)
  2. ‏מישהו יכול לעזור ליצור קשר אני מגיל צעיר מאוד עבדתי עם אלי בכל מקום שהיינו נוסעים בארץ בבקשה לעזור ליצור קשר ben.shimi@yahoo.com
    (שמעון בן-שושן)(23/03/2017)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


8 − 5 =