איילה אינגדשט נזכרת בילדותה ומתבוננת ממרחק במראות הילדים, באימהות והנערות עכשיו. השיר נשמע יותר התרפקות מאשר ניסיון למסר חברתי כלשהו הנוגע לעדה האתיופית, נוכח הטקסט באמהרית שמופיע בשיר. גם משפט כמו "בשכונה ממול צועקות האימהות מהחלון/ ושותקות בתוך הבית", הוא תאור אקראי המכליל את כלל האמהות, בלי להאיר איזושהי זווית חברתית. ההיזכרות של אינגדשט בילדות או ב"שיר החתונה" אינה אלא יותר מאשר טפטוף נוסטלגי ואינה חוברת לאמירה כלשהי.
התנועתיות הקצבית מייצרת אווירה של חיים ופעלתנות. הקישוט באלמנט אתיופי מוסיף נופך אותנטי במיווחד בשירה הקולקטיבית בסיום, אבל המנגינה כולל הבית ה"אמהרי" והוייב האפריקני אינם הופכים את השיר ליצירה עממית מקומית אולטימטיבית בעלת ערך אומנותי-חברתי. אנחנו נשארים אדישים משהו ולא נכנסים בהתרגשות לתוך הסיטואציה .
בשכונה ממול ילדים נושאים אחים קטנים/ כמו שאני הייתי פעם
בשכונה ממול הולכים בקיץ יחפים / כמו שאני הייתי פעם
בשכונה ממול צועקות האימהות מהחלון/ כמו שאת היית צועקת
בשכונה ממול מסדרות הנערות כיסאות/ כמו שאני הייתי פעם
בשכונה ממול יוצאים כל השכנים לראות/ כמו שאני הייתי פעם
בשכונה ממול יורדים עם התופים לרקוד ברחוב / שיהיה הרבה מזל טוב
תלמי בזהה בתה / אלבי בזהה בתה/ אבטה דס יווהאל
ליג'יי סטאה דהאלטה/ או או או או או…
בשכונה ממול ילדות זורקות 5 אבנים/ כמו שאני הייתי פעם
בשכונה ממול הן שומרות מרחק מהבנים/ כמו שאני הייתי פעם
בשכונה ממול צועקות האימהות מהחלון/ ושותקות בתוך הבית
ואני מכירה את המנגינה ושרה מרחוק איתם/ ואני מכירה את המנגינה ושרה מרחוק איתם
את שיר החתונה
תלמי בזהה בתה…